“המיסים פה גבוהים באופן אכזרי, עלויות המחייה מהמטורפות בעולם המערבי ואנחנו משלמים הכל כי צריך, אבל כורעים תחת הנטל. אז המדינה אולי תבוא לחלץ אותי במבצע ראווה אם אפול בשבי, אבל את חיי האמיתיים כאזרחית פשוטה, המדינה פשוט לא סופרת”

אני מקווה מאוד שיצא לכם לצפות בסדרה המדהימה של כאן 11, שעת נעילה. אפשר לסכם אותה במילה אחת: וואו. אם לא ראיתם, רוצו לראות. 

כאישה עסוקה עד למעלה מראשי, אני לא מצליחה להגיע למצב שבו אני יושבת מול הטלוויזיה וצופה בנחת בסדרה טובה, ואם זה סוף סוף קורה, אני נרדמת עוד לפני שההקדמה נגמרת. אבל שעת נעילה עושה משהו שאף סדרה אחרת לא הצליחה: היא גורמת לי להישאר ערה, מרותקת, מהופנטת, גועשת מבפנים ולא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר גם שעות לאחר מכן.

הסדרה הזאת נוגעת בבטן הרכה שלי כישראלית לאומית. היא ממחישה באופן הכי גראפי, ישיר ופשוט את המלחמות שלנו, אלה שאנחנו כל כך רגילים להימצא בהן ואוהבים לנצח בהן. היא מספרת את סיפור מלחמת יום הכיפורים באופן חף מהדר, סיסמאות ולאומיות, רק אנשים מול רובים ותותחים, מנסים לשרוד את הטירוף ולשמור על הבית.

הסדרה משקפת באופן מצמרר את הכאוס המוחלט וחוסר ההנהגה שאפיינו את מלחמת יום הכיפורים. היא מראה כיצד מדינת ישראל והנהגתה הזחוחה, הפקירו ממש חיילים לזרועות האויב והשאירו אותם להילחם על חייהם ללא כל אסטרטגיה או ציוד ראוי. הסדרה מספרת את סיפורו של האדם הפשוט, כיצד הוא נאלץ להתמודד אל מול השרירותיות של המפלצת הגדולה שמשחקת בו כמו בכדור: המדינה.

# ראשית צמיחת גאולתנו

הייתי ממלכתית ראש בקיר. התחנכתי על ברכי הציונות הדתית, שהתייחסה למדינה היהודית כמוסד מקודש. גם כאשר גורשנו באכזריות מגוש קטיף, האמון נסדק אצלי מעט, ושב מהר מאוד להיות כמעט עיוור. ניסינו תמיד לסנגר, להיות גדולים יותר. מוארים יותר. להאמין ולראות שטוב.

היום אני מתגעגעת לאמון הילדותי המוחלט הזה. נכון, רעיון המדינה היהודית הוא גדול, מוכיח את עצמו. הכבישים סואנים, יש תשתיות, מוסדות חברתיים ומדיניים פעילים. אבל הריקבון, אוי הריקבון… הוא הולך וגדל, הולך ומתפשט מלמעלה ומחלחל למטה. המדינה שלנו היא ההנהגה שלנו, והיא כל כך לא ראויה.

הים שלנו סוער, והריקבון מתגלה במלוא תפארתו. הקפטן הנהנתן מתעלם מתנאי השטח ומסובב את ההגה בפראות וכולנו נזרקים ימינה ושמאלה. כשהספינה הגדולה הזאת מובלת על ידי קבינט שיכור מכוח וחסר הבנה בהשלכות של החלטותיו על האזרח הקטן, אנחנו, הנוסעים חסרי הפנים, מחזיקים במעקה ומנסים לא לעוף אל תוך המים. בתוך הטירוף הזה, לא נותר לנו אלא לצעוק באימה ולהתפלל שאלוהים יעזור לנו, כי המדינה שלנו ממש לא עושה את זה.

# כשהשמים ננעלים

הספינה שלנו עצרה הכל כדי להחליף קפטן 3 פעמים בשנתיים האחרונות, ואנחנו דוהרים לכיוון הפעם הרביעית. בתוך הטירוף הזה, הצוות שאמור להוביל אותנו ולקבל החלטות על חיינו, מונע על ידי אינטרסים פוליטיים עלובים ושומר על שיח בגובה של שלולית. פעם רביעית בחירות! זה כישלון מהדהד, זאת בושה צורמת, זאת הזיה גמורה. איך הם לא מתביישים לבוא אלינו עם התוצאה הטראגית והמנותקת הזאת כשאנחנו מדממים ככה?

הישראלים תמיד חוו טראומות אין סוף. החיים פה רוויים במתח, אבל האזרחים תמיד היו נכונים לשאת בכל במסירות נפש. חיילים נשלחו למות כדי להגן על הבית, ועשו זאת מתוך אמונה שלמה ואידיאל בלתי מתפשר. המיסים פה גבוהים באופן אכזרי, עלויות המחייה מהמטורפות בעולם המערבי ואנחנו משלמים הכל כי צריך, אבל כורעים תחת הנטל. אז המדינה אולי תבוא לחלץ אותי במבצע ראווה אם אפול בשבי, אבל את חיי האמיתיים כאזרחית פשוטה, המדינה פשוט לא סופרת.

הכאב הגדול של מלחמת יום הכיפורים לא נגמר, הוא כאן והוא קורה גם לנו. הניתוק, הסיאוב, השאננות וחוסר המנהיגות. השמים נעולים שם בראש המדינה, ולנו אין ברירה אלא להשתיק את קולות המחאה שלנו, ופשוט להילחם כדי לשרוד. ואם למדנו משהו קטן מתוך השנה האחרונה, ואם אכפת לנו מחיינו כאן בארץ, אולי נתחיל לבחור אחרת במרץ הקרוב, כי זה הכוח היחיד שעוד יש לנו כדי לשנות משהו.

Leave a Reply

Your email address will not be published.