תהא שנת פעמי הניצחון

היה פעם אדם עשיר שלא נתן צדקה מעולם לאף עני. הוא היה נוהג לומר, שהוא מוכן לתת צדקה רק למי שהתייאש לגמרי ואין לו שום תקווה להצליח בחיים בשום צורה. בכל פעם שמישהו ביקש ממנו צדקה, שאל אותו העשיר: האם ויתרת על התקווה לצאת מהמצב שלך ולהגיע למצב טוב?

"חלילה", היה העני משיב, "לעולם אסור להתייאש".

"אם ככה", השיב העשיר, "אני לא יכול לעזור לך".

רק פעמים בודדות בלבד היה העני משיב כי התייאש לגמרי, ואז היה העשיר נותן לו צדקה, אך זה קרה לעיתים נדירות.

פעם אחת הלך העשיר בדרך וראה אדם חסר בית שוכב ברחוב בתוך אשפתות. העשיר חשב לעצמו: הנה אדם שבוודאות איבד את התקווה. העשיר הושיט לו מטבע ואמר לעני: "אני רואה שאתה כבר לגמרי מיואש ממצבך".

העני הפתיע את העשיר ואמר לו: "לי דווקא יש תקווה. אבל אתה דווקא נראה לי לגמרי מיואש"…

העשיר נדהם. "אני נותן לך צדקה ואתה מדבר אלי ככה?".

העני השיב: "האמת היא שיש לי תקווה, שהרי דוד המלך אמר בתהילים: 'מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון'. בורא עולם יכול להקים את האביון הכי גדול מהשפל הכי נורא".

"אם ככה", שאל העשיר, "אז מי הוא באמת אדם חסר תקווה?".

"כל זמן שאדם חי, יש לו תקווה", השיב העני, "רק למתים אין כבר שום תקווה בעולם הזה". העשיר התמהוני – שכנראה לא התברך בהרבה מאוד חכמה – שמע והחליט בליבו: אם כך אתן צדקה מהיום רק למתים. הוא הלך לבית העלמין וקבר שם סכום כסף גדול.

שנים חלפו, הגלגל הסתובב סיבוב שלם, עד שאותו עשיר ירד לגמרי מנכסיו והפך להיות עני מרוד. הוא איבד תקווה ונזכר באותו עני שפגש, ונזכר שבאותו יום הוא קבר סכום כסף גדול בבית הקברות. הוא מיהר לבית הקברות כדי למצוא את הכסף.

עוד לפני שהספיק להגיע אל הכסף, תפס אותו שומר בית העלמין ועצר אותו. כמה ימים לאחר מכן הוא הובא בפני שופט. היהודי סיפר לשופט את כל הסיפור וביקש רשות ללכת לבית העלמין ולהוציא משם את סכום הכסף שקבר בשעתו.

השופט האזין בתשומת-לב. לאחר מכן שאל אותו: האם אתה זוכר אותי? אני הוא אותו עני שהיה זרוק ברחוב, באשפה. "ראה" אמר השופט, "לעולם אסור לאבד את התקווה, ועל הרכוש והכסף אסור לעולם לסמוך".

הוא הרשה לו להוציא את הכסף מבית העלמין ואמר לו: "לא כך צריך יהודי לתת צדקה. אצל היהודים המושגים 'צדקה ומשפט' הולכים יחד. צדקה באה יחד עם המשפט. מי שנותן את הצדקה צריך לבחון ולשפוט את עצמו: למה דווקא לי ה' נתן כסף ואפשרויות? למה אני דווקא בצד הנותן ולא בצד המקבל? למה לי יש ולאחרים אין? הרי זה יכול היה להיות בדיוק להיפך. כשהיהודי נותן צדקה, עליו לדעת כי יותר ממה שהוא נותן, הוא מקבל"…

אותו יהודי הלך לבית הקברות, מצא את כספו, חזר והתעשר, אך הפעם הוא כבר למד את הלקח ולא חיפש רק אנשים 'נואשים' כדי לסייע להם, אלא נתן צדקה ברווח ובסבר פנים יפות.

מיד ארחיב על מוסר ההשכל מסיפור זה.

תהא שנת פריצת הקונגרס.

שנת תשפ"ה היא שנת ה-25 להקמת הקונגרס. כמעט דור שלם עבר מאז התאחדה הקהילה הבוכרית תחת קורת גג אחת. מאות יהודים בעלי אמצעים, מנהיגי קהילות, אנשים עם חזון, יכולות ועם לב גדול, התרכזו יחד למיזם היסטורי שללא כל ספק משנה את העתיד של הקהילה.

הרבי מליובאוויטש תמיד תבע מאיתנו להסתכל קדימה, מה עוד לא עשינו, ולא להתרפק ולהיות שבעי רצון ממה שכבר נעשה, אך פעם ב-25 שנה מותר לסכם ולו בקצרה ועל קצה המזלג, סיכום שנותן כח, תנופה והרבה מרץ להמשך. זו גם קריאת כיוון לכל מי שטרם הצטרף, לכל מי שרצה להצטרף וחיפש את ההזדמנות, וגם למי שעדיין לא.

בואו לא נהיה כמו אותו עשיר חסר מזל שחיפש את עצמו, אלא נדע לתת ולהועיל לאחרים. אם הקב"ה שם אותנו במקום מסויים, עלינו לדעת שעלינו לנצל את כוחותינו לטובת הזולת.

לא צריכים בהכרח להיות עשירים כדי לתת מעצמכם. נתינה וצדקה הם לא רק בכסף. ברור שמי שהקב"ה בירך אותו בנכסים, הצדקה שלו צריכה להיות בהרחבה לפי היכולת שלו. אך גם מי שאין באפשרותו לתת כסף לצדקה, יכול לעזור לזולת באמצעים אחרים: בהתנדבות, במילה טובה, בלימוד משותף, בעצה ובהכוונה. אין אדם שאין לו מה לתרום ולהועיל לעולם.

בואו וננצל רגע קדוש ומיוחד זה בו אנו מקבלים את פניה של שנה חדשה, להתחדש מבפנים ולקבל על עצמנו שנה של תוספת בכל הדברים הטובים: במצוות, באהבת חינם, בעזרה וחסד לזולת, בחינוך הילדים, בכיבוד ההורים ובהתגייסות למען מעוטי היכולת שזקוקים לנו.

תהא שנת פעמי הניצחון.

שנת תשפ"ד התחילה ביגון כבד. אסון נוראי שפקד את עם ישראל. טבח שלא היה כמוהו מאז השואה האיומה. השנה מסתיימת בלבבות חצויים. מצד אחד 101 החטופים שעדיין נותרו בעזה לא מאפשרים לנו לחזור לשגרה. מצד שני, שמחה עצומה בלב על ההצלחות הגדולות שעם ישראל נוחל בכל החזיתות ובכל הזירות.

כאשר עם ישראל מאוחד – אין מי שיכול עלינו. הקב"ה רואה את האחדות של עם ישראל, "אתם נצבים היום כולכם", ומעניק את ברכתו ואת עזרתו, סייעתא דשמיא. כמה היא חשובה וקריטית כדי לצלוח את המלחמה.

מסתבר שכאשר עם ישראל יוזם ולא נגרר, תוקף ולא רק מתגונן, אויבי ישראל נופלים לפניו.

בשבוע שעבר כאשר מטוסי חיל האוויר יצאו לתקוף בלבנון את גדול צוררי ישראל, בארה"ב התכנסה פמליית ראש הממשלה לפגישה עם נציגי הקהילות היהודית בניו יורק ובהם ראשי קונגרס יהודי בוכרה בארה"ב וכן בני משפחתי, בתי חגית וחתנה גבריאל סופייב. הם גם ליוו את רעיית ראש הממשלה בתפילה שנשאה באוהל הקדוש של הרבי מליובאוויטש. תפילה לבורא עולם וסייעתא דשמיא, הם ללא ספק המפתחות לישועת עם ישראל. זו זכות עבורנו לקחת חלק בחיבור הכל כך קריטי וחיוני בין המנהיגות הישראלית לבין התפילה, הבקשה והתחינה לבורא עולם שיסייע לעם ישראל באחת השעות הגורליות שלו.

אני תפילה לבורא עולם, מאמין, מקווה ובוטח בכל ליבי, שכולנו נדע להבין את גודל השעה, להתחזק יחד לקראת השנה החדשה ולבקש מהקב"ה שיברך אותנו בשנה טובה ומתוקה, וכמו שמסביר הרבי מליובאוויטש – שהשנה תהיה לא רק טובה, אלא שגם נרגיש בעצמנו את הטוב, והיא תהיה גם טובה וגם מתוקה.

תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות!