בימים אלה כולנו מסכמים ונפרדים משנת תש”פ ומצפים בכיליון עיניים לשנת תשפ”א טובה יותר.

השנה החולפת הייתה ללא ספק הקשה בחיי. נכון שהיא גם הייתה הקשה בחיי העולם כולו אולי מאז מלחמת העולם השנייה. העולם כולו עובר נגיף בריאותי וכלכלי קשה מאוד שעדיין לא רואים את סופו.

זהו זמן לחשבון נפש, זמן לתשובה, זמן למחילה ולהתחלות חדשות.

לכן אספר לכם בגילוי לב, שאת השנה הזאת התחלנו באבל על חמי נריה (ולרה) בן אברהם הכהן  ורחל שמעונוב ז”ל. ציפינו לחגוג בת מצווה לבנותנו הדר והילה, התאומות ודחינו את החגיגות לאחרי תום תקופת שנת האבל. לצערי הרב, לפתע, משום מקום, איבדנו את סבתי היקרה והאהובה חפציגול אושרובה שמואלובה בת מזל וחי הכהן. סבתי אמנם נפטרה בדיוק כמו שביקשה, לפתע פתאום, בגיל 90, לאחר מספר ימים בודדים בבית חולים שבהם הספיקו כולם להיפרד ממנה ולקבל את ברכתה.

אבל כבד נפל על משפחתנו והעדה הבוכרית כולה שהכירה והוקירה את המשוררת, הסופרת, הדרשנית, השחקנית והמורה הדגולה. הבנתי באותו היום שהעולם כבר לא יהיה מה שהיה עבורי. באותו הלילה, עוד נאלצנו להופיע באולמי רפאל באירוע 31.12 שנקבע חודשים מראש וההצגה בכל מקרה חייבת להמשך. עצובים וכפופי ראש קיימנו את הבטחתנו לקהל ועמדנו מולו כמו שהבטחנו, כי הדבר הכי חשוב לנו, הוא אהבת הקהל שלנו שאיתנו בכל זמן ובכל מקום ולעולם לא נאכזב אותו. 

דבר נוסף קרה באותו היום: סין הודיע לארגון הבריאות העולמי, על וירוס חדש ומסתורי שהתפרץ בסין 19 COVID שמו, או בכינויו: “וירוס הקורונה”. מאותו היום, העולם אכן לא שב להיות כמו שהיה. כמו באפקט הדומינו, מדינה אחר מדינה הוכתה בוירוס הנוראי והתמודדה עם שעורי תחלואה ותמותה שלא נראו כמותם.

אבל אנחנו, שוב דבקנו באהבתנו הגדולה- הקהל שלנו. המשכנו כמתוכנן בסבב ההופעות עם ההצגה “חנדה חנדה 7 עושים שכונה” בכל הכוח. כי ההצגה חייבת להמשך.

בנוסף לאבל הכבד, גשמי הזעף, השיטפונות והתקפות הטילים שפקדו את מדינתו לא מנעו מאיתנו להמשיך את ההצגה. כי אנחנו עם ישראל ומעולם לא הפילו את רוחנו ואנחנו נדאג תמיד לשמח ולעודד את עמנו באשר הוא.

הסיוט הגדול ביותר של אמן- הוא אבדן הקהל. ביום שבו הקהל שלנו לא יבוא לאולמות הוא מוות רוחני מבחינתנו. בתקווה זו גם יצאנו לסבב ההופעות בארה”ב שהחל מהופעה בדרך דווקא בסנט פטרסבורג באירוע המושב השנתי של קונגרס יהודי בוכרה העולמי בהשתתפות מנהיגי הקהילה הבוכרית מרחבי העולם בנשיאות ובהנהגת מר לב לבייב.

את הסבב בארה”ב התחלנו בניו יורק, עוד לפני בואנו התבשרנו שהכרטיסים כולם מכורים כמו בכל שנה, אבל ככל שזרמו הידיעות הקשות ונתוני תחלואת הקורונה בארה”ב, החלו גם ביטולי ההזמנות, 2ההצגות הראשונות עוד היו מלאות, אך ככל שהזמן חלף ומימדי המגפה נחשפים כך יותר ויותר כרטיסים חוזרים. הערב השלישי כבר חצי ריק ואת הרביעי שוקלים לבטל כי הציבור נכנס לחרדה ומבטל בכמויות. ואני משתהה לנוכח התופעה, הלא זה הסיוט שלי, שהקהל לא יבוא. מה קורה פה? במהרה גם ההופעה בפילדלפיה מתבטלת מאותן סיבות.

מהארץ מתחילות לזרום חדשות רעות במיוחד על חולים, סגרים וסגירת השמיים של ישראל. בזה אחר זה מתקשרים בני המשפחה המודאגים מהארץ ומבקשים שנשוב ארצה מיד!

אבל אנחנו, מחויבים לקהל שלנו! יש לנו עוד הצגות בדנוור קולורדו ובלוס אנג’לס. משם החדשות היו אז עדיין רגועות, לא היו נתוני תחלואה מיוחדים והכרטיסים מכורים. החלטנו להמשיך ולא לאכזב את הקהל שלנו. כבר ישבנו במטוס לדנוור קולורדו בשדה התעופה לה גווארדיה, כאשר הגיע הטלפון המכריע, על הקו סוכן הנסיעות שלי, שמודיע לי שאם לא נעלה היום על מטוס מניו יורק לישראל לא תהיה דרך להחזירנו ארצה. השמיים יסגרו, חברת הנסיעות תיסגר וכל עובדיו מפוטרים.

בשניה האחרונה יצאנו מהמטוס כמו מלוע האריה ועוד באותו לילה ביטלנו את ההופעות בדנוור ולוס אנג’לס ושבנו ארצה אני, אחי רונן דוידוב, השחקנית טטיאנה מחלינובסקי ואיש השיווק הפרסום והאיש הטכני של תיאטרון חנדה חנדה אליעזר גליבוב.

צעד שבדיעבד היה נכון מאוד, כי בני קהילה רבים בדנוור ולוס אנג’לס שהיו אמורים לקלוט אותנו ולהגיע להצגות, חלו לצערי בקורונה.

עם חזרתינו ארצה הסיוט, שחשבנו שהסתיים, רק התחיל. חזרנו למציאות הזוייה בה אנו מבודדים מן העולם על פי חוק. נכנסנו לבידוד בדירה הריקה של סבתי חפציגול ז”ל. הדירה שבה גדלנו, ריקה מסבתי, הכל על מקומו עומד, מלבדה. אסור לי לפגוש, לחבק, לנשק את הורי, אשתי היקרה, ילדי האהובים…

מה? מה קרה לעולם? אם זה חלום אני מבקש להתעורר מיד!!! זה לא חלום, זו המציאות ההזויה שבה כבר למעלה מחצי שנה שהכל בוטל. בוטלו כל ההצגות בארץ, אירועי צ’וי חונה, מופעי פולקלור, ההופעות באוזבקיסטן, טג’יקיסטן, וינה, סוצ’י, באקו וטביליסי בשיתוף אסיה טרוול,  הופעות באירועים, צילומים לסדרות טלויזיה- הכל בוטל! מת! נמחק כלא היה!!!

והנה הסיוט הגדול של כל שחקן מתממש לנגד עיני.

(עזבו את זה שאחי רונן ואני יצרנו את “מופע בידוד”- אבל זה כבר סיפור אחר.) 

אסור לפגוש את המשפחה בליל הסדר, אסור לקיים אירועים, אסור להתחתן, גל שני, התחלואה מחמירה, שוב סגר והפעם זה כבר הורס את חגי תשרי. כאילו שזה לא מספיק, איבדנו בזה אחר זה, אנשים יקרים ואהובים מבני קהילתנו בארה”ב ובארץ. רבנים, אמנים, אנשי עסקים, חברים, קרובים והלב זועק די!!! מספיק!!

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. 

חי דוידוב- אמן, יוצר.

מיסד תאטרון חנדה חנדה

Leave a Reply

Your email address will not be published.