בהתרגשות גדולה התכנסו חברי נשיאות הקונגרס בסוף השבוע החולף לוועידה השנתית בדובאי * עורך 'מנורה' לשעבר התלווה אל סוף השבוע הנשיאותי וחזר עם יומן מרגש ומלא בגאוות יחידה >>> רשמי מסע

יאיר בורוכוב, דובאי

מוצאי שבת קודש פרשת תזריע תשפ"ב, השעה 19:14. שבת יצאה לפני כמה דקות. מיד אחרי ההבדלה אני טס במהירות לחדרי בקומה השביעית במלון פלאזו ורסצ'ה כדי לנסות להעלות על הכתב את החוויה המטלטלת והמסעירה שחוויתי באחת השבתות המרגשות של חיי.

אני לא רוצה שהזמן יחלוף ויקהה את הסערה, כי כמו שיש משככי כאבים יש גם משככי רגשות, והזמן שעובר הוא משכך הרגשות הגדול ביותר.

לנסות להתחיל להעביר לכם, הקוראים, מה שקרה פה בשבת, יהיה עבורי משימה כמעט בלתי אפשרית. חכמינו ז"ל אמרו "ליבא לא כתבי אינשי", ובתרגום מילולי לשפה מדוברת – בלתי אפשרי להעביר באמצעות אותיות הכתיבה את רגשות הלב. אפשר ללכת סחור סחור, לנסות לדבר מסביב, למצוא מילים קרובות, אבל רגש הוא רגש. ככזה, הוא בלתי ניתן להבעה, בטח ובטח שלא בכתב.

את קונגרס יהודי בוכרה העולמי אני מכיר ומלווה מיומו הראשון, אי שם לפני 22 שנים. כתבתי עליו בלי סוף. כתבות, טורים ומיליוני מילים. אבל במהלך השבת הזו שהתקיימה היום בדובאי, איפה שהוא באמצע סעודת שבת, נפל לי האסימון של מה באמת קרה וקורה פה.

היה זה במהלך נאומו של מר לבייב ליותר מ-200 אנשים ונשים שהגיעו מכל רחבי העולם לסופ"ש נשיאותי, בהם ראשי ורבני הקהילות מכל העולם, לצד תורמים ואנשי עסקים המעניקים מכספם למען הפעילות ותחייתה של הקהילה. בתוך הקהל בלטה נוכחותם של הדור הצעיר, עשרות רבות של זוגות צעירים, ילדיהם של אותם ראשי ומייסדי הקהילות.

מר לבייב עומד מול הקהל, בידו כוס 'לחיים' (אותה הוא מגדיר כ"ויטמינים שפותרים את כל הבעיות") ונושא דברים בפני הנוכחים בסעודה. הוא תיאר בפניהם עד כמה הוא רווה נחת לראות שהדור הצעיר של התורמים וראשי הקהילות הולך בעקבות ההורים. "עוד מעט נחגוג את חג הפסח. פסח זה חג של 'והגדת לבנך'. זה היסוד של העם היהודי: מעבירים את המסורת מאב לבן, מדור לדור. לא פשוט להחדיר בילדים את הרוח והערכים של ההורים. תסתכלו על השולחנות המדהימים שערכו בפנינו אנשי 'אסיה טרוול', יש פה דגים בוכרים, גושאק. קרפיון מטוגן מתובל בשום וכוסברה. אני יודע וגם כולכם המבוגרים יודעים הרי שזה הדג הכי טעים בעולם. לא נחליף אותו בשום דג אחר. אבל הילדים שלנו כבר אוכלים סשימי סלמון וטטאקי טונה… זה טבעי שהדור מתחלף ואיתו הרצונות והשאיפות. לכן המצווה של 'והגדת לבנך' היא מאתגרת ולא קלה.

אני שמח ונרגש לראות שהדור הצעיר של הקהילה הבוכרית ממשיך להוביל עשייה ציבורית בלא פחות התלהבות ורוח מאשר המבוגרים. יושב מולי דיוויד נקטלוב, הבן של לאון נקטלוב נשיא ה'סנטר' באמריקה. כולנו שמענו אותו באירוע של חמישי בלילה. התפוח לא נפל רחוק מהעץ. כך גם צעירים נוספים מוינה, ישראל, מוסקבה ועוד ערים נוספות בארה"ב. אני גאה שאלו המנהיגים של הדור הבא שלנו.

מדברים על חינוך לצדקה ואני נזכר איך אבא שלי היה מרגיל ומחנך אותנו במצוות הצדקה. כאשר היו מגיעים אל ביתנו יהודים שאוספים צדקה, אבא היה נותן בידינו שטרות ומטבעות ואומר לנו: לכו תביאו לאיש הזה. הוא החדיר לנו בעצמות את עניין הצדקה. מה יש לנו בעולם חוץ מלתת צדקה ולעזור לזולת", קרא מר לבייב וסביבו מאות אנשי עסקים מכל העולם שותים בצמא את דבריו.

ברוכים הבאים ל"ישיבת לב לבייב"

לפתע פתאום הכתה בי המחשבה: המחזה הזה מזכיר לי "שיעור כללי" בישיבה. כידוע בכל ישיבה, אחת לתקופה עומד ראש הישיבה בפני כל תלמידי הישיבה ומוסר בפניהם "שיעור כללי". מדובר במעמד מיוחד אליו מתכנסים כלל התלמידים מכל שכבות הגיל. ראש הישיבה עומד כמו מלך, נושא ונותן בפני תלמידיו ואש בוערת מתוך עיניו. ראש הישיבה נותן שיעור מהזווית המיוחדת שלו המסכמת את החומר הנלמד. מדובר במעמד נשגב וחשוב בעולם הישיבות, המעצב דורות של תלמידים.

ובישיבה הזו יש תוכנית לימודים מסודרת. פה מתחנכים לתת צדקה. ראש הישיבה הוא מר לבייב ומאות אנשי העסקים מכל העולם הם התלמידים. ושוב הוא קורא בפניהם: "מה הרבי חינך אותנו? מה ההורים שלנו חינכו אותנו? רק לתת צדקה וצדקה וצדקה". שבע פעמים ספרתי את מר לבייב עומד וזועק ברצף את המילה "צדקה" מקירות ליבו. ואז הפנמתי שלנגד עיניי ניצב ראש ישיבת הצדקה הגדולה בעולם. "מה תשאירו בעולם הזה חוץ מצדקה ומעשים טובים", אומר האיש שחינך ולימד את כל עשירי תבל לתת צדקה. ברוכים הבאים לישיבת לב לבייב.

אין צורך להתחיל להזכיר כאן שמות, אבל קחו את כל גדולי הפילנתרופים של העולם היהודי, מי לימד את כולם לתת צדקה בשפע כזה וברחבות כזו? כולם או תלמידיו הישירים או תלמידי תלמידיו.

זו גם התשובה לשאלה שאולי יהיה מי שישאל את עצמו מדוע בחרתי שוב להתחיל את הכתיבה על המסע הקסום שעברתי בסוף השבוע בדובאי עם מר לב לבייב והחזון שלו. לבייב הוא הסיפור פה, או הקהילה הבוכרית היא הסיפור? הרי יושבים פה מאות אנשים, לכל אחד מהם יש סיפור אישי. כל אחד תורם. יש פה אנשים שעשו מאמץ מעל ומעבר וטסו מעל 14 שעות טיסה (ותוסיפו לזה שעות של נסיעות ברכב) כדי להגיע לכאן. האם זה נכון והוגן שוב פעם להתמקד בנשיא הקונגרס? התשובה היא – בהחלט כן! אם חושבים רק טיפה לעומק מבינים שהכל קרה פה בגללו ובזכותו. האיש הזה הגה חזון, הוא בוער את החזון הזה כבר עשרות שנים עם אנרגיות של נער צעיר. ראיתי אותו במושב הראשון, וכאילו לא עברו 22 שנים, כולם הזקינו, הלבינו, הולכים ומדברים לאט יותר, מושכים רגל פה ושם, והוא? עיניו בורקות באותה אנרגיה ראשונית. הטבע האנושי הוא שהאנרגיה הראשונית שמניעה אותנו למהלך מסוים הולכת ונחלשת עם הזמן. והאיש הזה, פשוט לא יאומן.

ליוויתי אותו ברכישת ה'סנטר' באמריקה, על כל קשיי ההתחלה והבניה. בהקמת 'בית הלוי' בוינה אוסטריה. ברכישת המבנה בקליבלנד בקולורדו. בנסיעות הבלתי פוסקות לאוזבקיסטן, לגרמניה, לבאקו. הוא נסע וחרש, נסע ושתל. שתל ושתל. קיים בהידור רב את "הזורעים בדמעה", ובמקום לעצור רגע, לנוח, להסתכל סביבו וליהנות מהפירות של "ברינה יקצורו", הוא יוצא לסבב נוסף של מסעות שתילה. הפעם לדור הצעיר.

הוא פונה לאחד התורמים החושבים מהדור הצעיר בניו יורק: "שמעתי שיש לך שבעה ילדים בלי עין הרע ב"ה. אשתך נראית לי עדיין צעירה ובריאה. תמשיכו, שבע זה יפה אבל אפשר יותר. תביאו עוד דורות, תתנו עוד צדקה, תקימו עוד מוסדות", הוא עומד ומדריך אותם.

הוא מספר כיצד הגיעו אליו בני הדור הצעיר של הקהילה הבוכרית בקולורדו לפני שעה קלה: "מר לבייב, אנחנו לא רוצים ממך כסף, רק שתתן לנו ברכה והדרכה".

אי אפשר לתאר את האנרגיות ואת החזון המתגשם לנגד העיניים של האדם הבלתי נגמר הזה.

מהגמל אל החלל

את הדרך לדובאי עשיתי בחשש מסוים. אנו יוצאים על רקע גל פיגועי טרור בישראל המתרחש בעקבות חודש הרמדאן. "לא מסוכן לנסוע למדינה מוסלמית בחודש כזה?", אני שואל חבר והוא משיב: "דובאי היא מדינה ידידותית וסובלנית. חוץ מזה, הערבי-מוסלמי היחיד שתפגוש יהיה כנראה פקיד ההגירה בכניסה למדינה".

ואכן כך היה. מסתבר שדובאי היא מדינה שרק כ-10 אחוזים מהאוכלוסייה שלה מורכבת מאזרחי המדינה. 90 אחוז הם עובדים זרים ממדינות כמו הודו, פקיסטן והפיליפינים. מדובר במדינה שקטה, אדיבה ומסבירת פנים. כבר בכניסה למדינה אני נדהם כאשר פקיד ההגירה מחזיר לי את הדרכון, בלי לשאול שאלות כלל, ומוסיף בחיוך: "וולקאם טו דובאי". לדרכון שהוחזר לי צורפה מעטפה מהודרת ובתוכה כרטיס סים מקומי עם 1 ג'יגה בייט, מתנה מהמדינה לתייר. אהבתי.

קצת היסטוריה: דובאי היא לא מדינה בפני עצמה אלא נסיכות אחת מתוך שבע נסיכויות המרכיבים את "איחוד האמירויות", בנוסף לאמירויות כמו אבו דאבי (בירת האמירויות), שארג'ה, עג'מאן ואחרות. השלטון במדינה אינו דתי, למרות שהתושבים המקומיים לובשים את הלבוש המסורתי – גלימה לבנה וכאפייה.

דובאי היא מקום מהונדס לחלוטין. מדובר בנסיכות שהוקמה באמצע המדבר. אין לה נוף טבעי וכל הנוף כאן הוא אורבני, מתועש ומודרני. החזון שעמד בראשו של מייסד המדינה מתומצת בשלוש מילים פשוטות וקצרות: "מהגמל אל החלל". ממדינה שמתניידת על גבי גמלים בתוך המדבר, אל מדינה מודרנית, מתועשת, חדשנית ועוצמתית.

העובדה שמדובר ביישות שהוקמה בלב המדבר נותנת את אותותיה במזג האוויר כאן שהוא חם עד מעיק. מדריך הטיולים האדיב מציין כי מדובר במזג אוויר נוח יחסית למקום וכי בחודשים יולי אוגוסט דובאי הופכת לתנור אחד גדול עם חום שמגיע ליותר מ-50 מעלות צלזיוס. זו גם הסיבה שלכל מקום אליו נכנסים בדובאי חשים את נעימות מיזוג האוויר. הרכבות, התחנות, החנויות, הקניונים ואפילו החדרים במלון, ממוזגים למידת קור נעימה שמשרה תחושה טובה.

לאורך המסע לא נתקלתי בשוטר אחד. המדריך מציין כי אין צורך בשוטרים משום שרוב רובם של התושבים במדינה הם עובדים זרים שיודעים היטב כי עבירה אחת על החוק והם יחזרו אחר כבוד אל מדינתם. "הכל פה גם מצולם, כך שלאף אחד אין אינטרס ואין רצון מיוחד לעשות עבירה ולהיות מגורש מהמדינה".

בדובאי הכל "הכי הכי". הכי יפה, הכי מהיר, הכי גדול, הכי גבוה, הכי חדשני, הכי מודרני. שלטי החוצות באנגלית, כך גם שלטי ההכוונה, הפרסומות והכיתובים על גבי גורדי השחקים. לאורך המסע בילינו שעות רבות בכבישים ולא עמדנו בפקק תנועה אפילו לא דקה אחת. רוב הכבישים בהם נסענו הם בעלי 8 נתיבים לכל צד ובסה"כ 16 נתיבים.

אם לסכם את דובאי בכמה מילים: חדשנות ועוצמה אמריקאית, סטייל אירופאי ורוח מזרחית.

אם להשתמש בדימוי של "מהגמל אל החלל" בקשר למאורע שאליו התכנסנו, אני נזכר באבות אבותינו שהגיעו מערי בוכרה, טשקנט וסמרקנד אל ארץ ישראל רכובים על גמלים, וב"ה הגענו אל החלל: קהילה ענקית, תוססת, מגובשת ומובילה.

אקספוב 2022

אחרי יום של טיולים שארגנה הנהלת הקונגרס באמצעות אנשי 'אסיה טרוול' בניהולם של בנימין ניאזוב וניסן מושייב יחד עם יענקי יעקובוב, יוסי ניאזוב וכל הצוות הנפלא, המלווים את כל המסע במקצועיות ובאדיבות, ולאחר ביקור באתרי תיירות מובילים כמו הבורג' חליפה, ארמון הנשיאות, אנחנו מגיעים אל תערוכת אקספו 2020 העולמית המסתיימת בדיוק היום (תערוכה במסגרתה מציגות כל מדינות העולם את פעילות מדינתם בצורה מקורית ויצירתית בדוכני ענק – גם ישראל יוצגה פה, אם שאלתם).

בתום היום המרתק והמעייף אנו מגיעים אל האירוע המרכזי הפותח את אירועי הסופ"ש ומסיים את מסע ההתרמה שהחל לפני כשבועיים והקיף אלפים מבני הקהילה הבוכרית בכל העולם. מאקספו 2020 אל אקספוב 2022.

היעד – 2,000,000 דולר עבור משפחות נצרכות במתן קמחא דפסחא לקראת חג הפסח, חזונו של מנכ"ל הקונגרס הרב בלוי, הושג ואף מעבר. על המסך מופיע הסכום העדכני: 2.3 מיליון, והתרומות ממשיכות לזרום. מרגש עד דמעות לראות את ההתגייסות של כל בני הקהילה לטובת אלו שאין להם.

האירוע מתקיים באחד המקומות הנוצצים של דובאי, למרגלות מלון ג'ומארה, לא הרחק משדה התעופה. דגלי הקונגרס מקבלים את פני האורחים שחולפים על פני אגם ומזרקות מים המשרות אווירה רגועה. שולחנות ערוכים מלאים בכל טוב ומסכי ענק משדרים לאורחים במקום ולצופים בבית את המתרחש על הבמה.

לאחר קטע פולקלור עולים המנחים הרב יצחק שמאלוב מזכ"ל איגוד הרבנים ועורך ה"בוכריין טיימס" רפי נקטלוב, לפתוח את האירוע. ראשון הנואמים הוא ראש אבות בתי הדין בתל אביב יפו ואב בית הדין של העדה הבוכרית הרב הגאון הרב זבדיה כהן שליט"א. הרב זבדיה משתף את הנוכחים: "כידוע לכם דיין לא יכול לצאת מהארץ בלי לקבל רשות מנשיא בית הדין הגדול הלא הוא הרב הראשי לישראל, הגאון רבי דוד לאו שליט"א. כאשר סיפרתי לו את מטרת הנסיעה וביקשתי את רשותו הוא השיב לי מיד: אתה נוסע למען הקהילה הבוכרית, יש לך רשות מבורא עולם!".

הרב זבדיה שיתף את הנוכחים כיצד ביקר מספר פעמים אצל הראשון לציון מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל ששיבח בפניו רבות את העדה הבוכרית. הרב עובדיה יוסף זוכר היטב לטובה את בני העדה הבוכרית בשכונת הבוכרים שהיו חובבי תורה, גידלו אותו, תמכו בו וסייעו לו כאשר היה נער צעיר ושקדן בבית הכנסת הבוכרי בירושלים. הרב עובדיה שמר על קשר הדוק עם הקהילה וביקש לסייע לה בכל עניין. "הרב עובדיה אמר לי פעמים רבות שנשיא הקונגרס מר לבייב הוא נשמה מיוחדת שהקב"ה שתל בדורנו, כמו שהקב"ה שותל נשמות מיוחדות בכל דור", סיפר הרב זבדיה לקהל.

על המסכים מופיע סרטון המתאר ומפרט את פירוט התמיכות, הסיוע והעשייה של הקונגרס עבור אברכי כולל ועבור אמנים. אריאל אלייב ואביו אלו אלייב מתארים את הסיוע הקריטי של הקונגרס עבור האמנים בתקופת הקורונה, אליהם מצטרף גם דוד קטנוב ואחרים.

רפי נקטלוב עורך ה"בוכריין טיימס" עולה לבמה ומציג את המשלחת האמריקאית לאירועי הקונגרס העולמי הכוללת קרוב ל-100 איש. המשלחת האמריקאית היא המשלחת הגדולה ביותר באירוע. "יושב איתנו כאן יהודי בן 88 בשם אהרן אהרונוב שהקים ומנהל את המוזיאון הבוכרי בקווינס. הוא לא יכול היה לוותר וטס 14 שעות טיסה כי רוצה לראות את לב לבייב", מספר נקטלוב. המנהיגים המובילים של הקהילה המבקשים את קרבתו של נשיא הקונגרס היא תופעה מעניינת. טור לא קטן משתרך סביב מקום מושבו של לבייב והאורחים מבקשים לתפוס "סלפי" עם נשיא הקונגרס. דוד מבשב, אחד האורחים, איש עסקים בכיר ובעלים של אחת החברות המצליחות בארה"ב עולה לבמה גם הוא ומספר: "חלום חיי היה להגיע לכאן ולפגוש את מר לבייב. האיש המדהים הזה שאי אפשר לתאר את חיינו ללא החזון שלו והרוח שלו והעוצמות שלו".

שני מיליון דולר למשפחות

לבמה עולה לאון (אליהו) נקטלוב, נשיא ה'סנטר' בניו יורק. את הקמת ה'סנטר' אני זוכר היטב. אני זוכר כמו היום את הראיון שקיימתי עם מר לבייב על המטרות והחזון של ה'סנטר'. לבייב סיפר לי אז שאינו מצליח להבין ולקבל את המצב שבארה"ב יש כל כך הרבה אנשי עסקים מצליחים ומובילים ואין גוף משמעותי לקהילה שהם מוכנים להתגייס ולתרום לו.

לבייב גייס את הרב זלמן זבולונוב, שיחד עם יד ימינו הרב וולוביק אחראי למהפיכה של ממש בחייה של הקהילה. לא אכביר במילים, פשוט אתן כאן את רשות הדיבור ללאון נקטלוב עצמו:

"עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. ב"ה כולנו חיים, כולנו בריאים. אנשים הגיעו מכל רחבי העולם, לא בכו שקשה להם. הכל למען מטרה אחת: לעשות למען העדה. לכולם יש מחשבה אחת משותפת – איך לעשות את הקהילה שלנו חזקה יותר.

תשאלו למה אנחנו צריכים את זה? ועוד איך אנחנו צריכים! אם לא נחשוב על הילדים שלנו היום, בהמשך יהיה מאוחר", אומר נקטלוב ופונה אל מר לבייב: "ידידי נשיא הקונגרס, במשך 22 שנים אלו עשית עבודה גדולה ורבה למען הקהילה שלנו. כולנו צריכים ללמוד ממך דוגמה. שכל אחד יתגייס בעצמו. אל תגידו 'זה אחריות שלו, זה עבודה שלו', בואו ניקח אחריות ביחד!".

אני מביט בנקטלוב ורואה את הלהט שבו הוא נושא את הדברים ומבין שאת התפקיד של "נשיא" לא מקבלים רק בגלל תרומות שתרמתם או לפי גודל חשבון הבנק שלך. נקטלוב מוכיח שכדי להיות "נשיא" צריכים אופי נשיאותי. בהמשך אני מגלה גם כי נקטלוב חולק עמי קרבת משפחה – אב סבו, הלל אברמוב, הוא דוד של סבי ד"ר מרדכי אברמוב ז"ל, כולם נצר לשבט המפורסם "דבדי". כשאני רואה את נקטלוב ובנו דיוויד נושאים דברים בכישרון ובלהט הדברים מתחילים להסתדר לי כשאני מבין שדם "דבדי" זורם בעורקיהם.

בנו של לאון, דיוויד נקטלוב, עולה לבמה ומסכם את ימי ההתרמה. "ב"ה הצלחנו לגייס סכום ענק שילך ישירות למשפחות בישראל לקראת חג הפסח, כמובן באדיבותו של מר לבייב שעל כל דולר שלכם הוסיף ותרם דולר נוסף, כך שבסך הכל גויסו 2.3 מיליון דולר".

זו ההזדמנות לציין את תרומתה הקריטית והמכרעת של מחלקת הרווחה בקונגרס, אחת המחלקות המובילות לאורך עשרות שנות פעילותו. הוועדה פועלת בהובלתו ובהנהגתו של חבר הנשיאות מר יעקב בביוב, לצד מר בוריס דוידוב, שניהם חברי נשיאות הקונגרס מהיום הראשון ועד היום.

בביוב עומד כל העת ודורש מנשיא הקונגרס וממנכ"ל הקונגרס להגדיל את סכומי הרווחה כדי שניתן יהיה להעביר כמה שיותר סכומי כסף גדולים למשפחות הנצרכות. אין לתאר את מסירותו של בביוב למען האנשים קשיי היום בקהילה הבוכרית. בביוב הוא איש יקר שתורם לא רק כסף אלא זמן, משאבים והמון אנרגיה כדי שעבודת הוועדה תהיה הכי אפקטיבית שאפשר.

לבמה עולה האמן של אוזבקיסטן מרדון מבלינאוב שמרגש את הקהל במחרוזות שירי רגש ושמחה. אחריו ממשיכים את המופע האחים חי ורונן דוידוב, הסטנד-אפיסטים שאין להם תחליף, המלווים את אירועי הקונגרס כבר יותר מ-13 שנים ומצחיקים את הקהל עד דמעות.

מר אלישר סלומוב, קונסול אוזבקיסטן באיחוד האמירויות ניגש גם הוא בתורו לשאת דברים: "מרגש לארח אתכם פה, אני יודע היטב שלא פשוט להרים כזה אירוע וכל הכבוד לכם. עבורי זו סגירת מעגל מרגשת כי חלק גדולי מילדותי עבר עלי לצד חברים יהודים. תמיד התפעלתי מהיהודים. מהחכמה שלהם. דעו לכם שאוזבקיסטן תמיד מחכה לכם, נשמח לראות אתכם באוזבקיסטן".

אהרן אהרונוב, כאמור בן 88, עולה לבמה עם הכובע המיתולוגי שהפך להיות מזוהה עם דמותו הייחודית-ססגונית. אהרונוב מבקש להעלות את פועלה של אולגה לבייב שהייתה הראשונה שהאמינה במוזיאון שלו ולאחר הביקור הראשון שלה במקום המוזיאון עבר למתחם ה'סנטר'.

אחריו נושא דברים נשיא הקהילה בוינה, אוסטריה, שלמה אוסטוניאזוב. הוא מציין את תרומתם החשובה של הרב יעקב אוסטוניאזוב ושל מנכ"ל הקהילה הרב פיני גדילוב. "הקהילה בוינה תוססת, צומחת ומתפתחת. יש לנו שישה בתי כנסת מלאים מפה לפה. מרגש לראות יהודים מבוגרים לצד צעירים ממלאים את אולמות התפילה. מועדוני הילדים, מועדוני הנשים, פעילות החגים, המרכז הפעיל לסטודנטים. 'בית הלוי' הוא חזון שהתגשם".

האירוע מסתיים בשעת לילה מאוחרת. שבת ארוכה וגדושה עוד לפנינו.

כולם נקבצו באו לך

ערב שבת קודש, תפילת קבלת שבת. במזרח בית הכנסת יושבת לצד נשיא הקונגרס ההנהגה התורנית של הקהילה: הרב זבדיה כהן אב בית הדין של העדה; הרב ברוך בבייב רב העדה בארה"ב; הרב שלמה רבין אב בית הדין בארה"ב והרב יצחק שמאלוב מזכ"ל איגוד הרבנים. מדהים לראות כיצד ההנהגה התורנית הנוכחית של העדה הבוכרית היא הנהגה של תלמידי חכמים אמיתיים, לכולם תעודות רבנות ודיינות. אכן, לעדה הקדושה כמו עדתנו, עדת בוכרה, מגיעה הנהגה של תלמידי חכמים עמוסים בידע תורני, הלכתי, אמיתי ורלוונטי ולא רק דוגמנים חסרי השכלה תורנית שיודעים את נוסח התפילה של העדה ולנאום יפה בבוכרית באזכרות. אשרי עין ראתה זאת.

התפילה הסתיימה והאורחים ממהרים לתפוס את מקומותיהם ליד השולחנות. דגלים עם מדינות האם של האורחים ניצבים על השולחנות ומשווים לאירוע כולו ממד של פסגה בינלאומית יוקרתית.

בזה אחר זה עולים לתפוס את מקומותיהם כל ראשי הקהילות. הנה יעקב בצ'ייב מקולורדו יחד עם מנהיגי הקהילה בעיר. הנה אנטולי יצחקוב מאטלנטה. בוריס קנדוב, לאון נקטלוב ועמם קרוב ל-100 איש מניו יורק, בהם הרב זבולונוב ויד ימינו הרב וולוביק, שאחראים על מהפכה בלתי נתפסת בארה"ב כולה. מר פנחסוב, הנשיא החדש של הקונגרס בארה"ב שיחליף בקרוב את קנדוב לאחר עשרות שנים. משפחת אוסטוניאזוב והרב גדילוב בראש משלחת מוינה, אוסטריה, וכמובן עשרות חברי הנשיאות מישראל ובראשם מנכ"ל קונגרס יהודי בוכרה העולמי הרב יהודה בלוי, שבשקט ובצניעות האופיינית לו מנצח על כל העשייה ועל כל התזמורת הכלל-עולמית הזו.

לאחר קידוש ומנה ראשונה, עולה ראשון הנואמים, מר לב לבייב. "אני מסתכל סביבי ורואה ב"ה את כל הקהילות מיוצגות כאן. אני רוצה לשים את האצבע על אחת מתוך הקהילות שלנו, והיא הקהילה הבוכרית בוינה, אוסטריה. הרי זה לא יאומן מה שקרה שם בתוך 20 שנה. אני זוכר את ההתחלה, לאחר הקמת הקונגרס, ביקרתי בוינה. היו בקושי שני בתי כנסת עם כמה קשישים. היום יש שישה בתי כנסת כולם מלאים באנשים נשים וטף, מבוגרים, נוער, ילדים, אין מקום לזוז בבית הכנסת. הכל שוקק חיים ומלא בפעילות".

לבייב מזמין את נשיא הקהילה לשאת שוב דברים והוא מנצל את ההזדמנות להודות למנכ"ל הקונגרס ולאסיה טרוול, בראשות בנימין ניאזוב, ניסן מושייב והצוות יענקי יעקובוב, יוסי ניאזוב סמנכ"ל הקונגרס ולכל העובדים, על אירוח נפלא ובלתי מתפשר באיכותו.

ויהי ערב ויהי בוקר, תפילת שחרית.

יסלחו לי הקוראים אבל מבחינתי, השיא של הסופ"ש הנשיאותי העוצמתי הוא לא הביקור על גג העולם בבורג' חליפה; לא הסיור לצד ארמון הנשיאות מהמפוארים בעולם; לא המזרקה הגדולה בעולם ולא פארק הפרחים הגדול והיפה בעולם, אפילו לא 14 סוגי הבשרים שהוגשו בסעודת ליל שבת אמש, אלא תפילת "נשמת כל חי".

רגע לפני סיום "פסוקי דזמרה", ניגש חבר הכנסת לשעבר אמנון כהן המכהן כיום כמנהל פורום ידידי הקונגרס, אל מר לבייב, ומפציר בו בשם הקהל לפתוח בנעימת "כי לה' המלוכה" בנוסח בוכרי. וכך, ממקום מושבו, לצד רבני הקהילה, פותח מר לבייב את קולו בנעימה בוכרית מסורתית. האותנטית. זו שמטלטלת אותך בבת אחת אל בית הכנסת גומבז בסמרקנד. הנוסח האמיתי ההוא, המשתפך, היהודי, הלבבי, עמוס רגש. הנעימה של נוסח התפילה הבוכרי המקורי עוד לפני שחדרה אליו השפעת ה"שש-מאקום".

אני לא יודע אם יש עוד עדה בעולם שקטעי הרגש הכי נעלים שלה בנוסח התפילה הם דווקא בתפילה זו, "נשמת כל חי". כשחושבים על זה לעומק, מרגש להבין שדווקא קטע זה המשבח את בורא עולם, הוא הקטע העוצמתי ביותר בתפילה. "אלוה כל בריות, אדון כל תולדות, המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים"…

"וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו… אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹקינוּ… עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים… נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ". אני לא יודע מה יותר מרגש אותי, נוסח התפילה, המילים או המעמד.

אני נזכר במילים שאמר אתמול הרב בבייב: "דעו לכם רבותי, אני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי. הקונגרס התחיל למעשה לפני 22 שנים, אבל כבר שנים לפני כן מר לבייב הקים ישיבות וכוללים של רשת 'אור אבנר'. אני זוכר את עצמי, נער, עולה חדש, שהתקבל ללמוד בישיבת 'אור אבנר' בירושלים. יום אחד מר לבייב הגיע אלינו לביקור. ישבנו כולנו מולו, הוא הסתכל לתקרה, הצביע על המנורות הלבנות, הפלורוסנטים, ואמר לנו: "כשאני רואה אתכם אני חושב שלא צריכים פה מנורות, כי כל אחד מכם הוא פרוז'קטור. כל אחד מכם ייצא מפה אור ענק שיאיר בעזרת השם את כל העולם", משחזר הרב בבייב, "עשרות שנים חלפו ואני חושב על כל אחד ואחד מאיתנו שישב שם בשולחן. כולם רבנים ומנהיגי קהילות, מי בארץ ומי בעולם. החזון של מר לבייב התקיים".

אני רואה את הפרוז'קטור הרב בבייב עומד כאן, מנהיג רוחני של קהילת ענק בארה"ב, מפייט ומסלסל בקולו החזק, ולא רחוק ממנו את מר לבייב עוצם עיניים בדביקות ומנענע את ראשו מצד לצד בהנאה. מעגלים נסגרים ואותיות פורחות באוויר.

בביוב אחר, מר יעקב בביוב, חבר הנשיאות, ניגש אלי אחרי הסעודה ומתמלל בצורה מדויקת את המחשבות שלי: "אני רואה מה שקורה פה היום ואני חושב שהקונגרס השיג את יעדו והגשים את חזונו. כשאני רואה את הדור הצעיר של התורמים, מרוסיה, מישראל, מארה"ב, אני פתאום קולט שהקונגרס הצליח במשימה שלו. אם הדור הבא מחובר, נוצרה כאן שרשרת שלא תיפסק לעולם".

יעמוד אברהם בן אברהם

אני רוצה, ברשותכם, לעצור לרגע את סיקור הסופ"ש, ולתאר לכם רגע אחד, אנושי, בלתי נשכח עבורי.

אחד המשתתפים, כבן 60 לחייו, יושב בסמיכות למר לבייב לאורך כל השבת. שמתי לב שגם באירוע של חמישי בלילה הם ישבו בסמוך ואפילו רקדו ביחד ריקוד ממושך. אני חושב לעצמי, מעניין מי זה האדם הזה? אולי איש עסקים שרוצה בקרבתו של מר לבייב? אולי מיליונר גדול שמר לבייב רוצה לקרב כדי שיתרום לקונגרס? הסקרנות שלי הלכה וגברה ככל שראיתי את קשרי הידידות הקרובים והעמוקים בין השניים.

בשבת בבוקר, לאחר תפילת שחרית ולפני פתיחת הארון, כאשר מכרו את ה"מצוות", דהיינו פתיחת ההיכל, הגבהת הספר, עליות, מפטיר וכיוצא בזה. מיודענו יצא למסע "שופינג" של עשרות אלפי דולרים וקנה כמעט את כל העליות בהם כיבד את בני משפחת לבייב. סקרנותי גברה: מי האיש הזה ומה הסיפור שלו?

כמנהג קהילת ה'סנטר' בקווינס, כל מי שקונה עליה מקבל "מי שברך" על המקום מפיו של הרב לוי יצחק וולוביק. כאשר הרב וולוביק ניגש לברך אותו הוא קרא בשמו: "מי שברך אבותינו… הוא יברך את אברהם בן אברהם"…

בכלל, כששומעים שם כזה "אברהם בן אברהם", דבר ראשון הלב נמס… מיד אחרי ההלם וההתרגשות הראשונית הסקרנות מגיעה לקצה הגבול: כזה שם מסגיר בהכרח סיפור חיים בלתי שגרתי בעליל ואני רושם לעצמי בראש לברר בהקדם מי זה.

אני פונה אל שמעיה לבייב ושואל אותו במי מדובר, והוא משיב: קוראים לו אברהם ממדוב. אבא שלו מוסלמי, אמא שלו יהודיה. הוא גדל כל החיים תחת זהות מוסלמית מבלי שידע על יהדותו ורק בשנים האחרונות ממש התוודע לשורשיו היהודיים ושהוא למעשה יהודי לכל דבר ועניין.

שמעיה ממשיך לספר לי: הוא אדם אמיד, מקורו בחברובסק שברוסיה. יש לו שטחי מסחר גדולים מאוד בבעלותו ובשנים האחרונות הוא עבר למוסקבה.

לבייב עצמו רוכש גם הוא עליה עבור אברהם בן אברהם שלנו. כשהוא עולה לתורה אני מבחין שהוא אינו יודע לקרוא בעברית ומביאים לו סידור בשפה הרוסית והוא קורא מתוך האותיות הקיריליות "ברכו את השם המבורך"…

בעל הקורא מתחיל לקרוא ואני מהופנט אל הדמות. אני מבחין שהוא לא עוקב אחרי הקורא ולא קורא מתוך ספר התורה את המילים, שכן הוא אינו דובר את השפה. הוא רק מביט על הספר ולאורך כל העליה מנשק עם טליתו, פעם אחר פעם אחר פעם, את ספר התורה.

ברגע זה הבנתי שאני רואה מול העיניים משהו ענק. אני מתחיל לחשוב על המשמעות של מה ששמעתי וראיתי עכשיו ועיניי מתחילות לזלוג דמעות. אני מבין שבזה הרגע ראיתי מול העיניים גילוי אלוקות ברמה הנשגבה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. נשמה יהודית סוערת ובוערת באהבת ה' ובאהבת התורה, בלי הרבה פילוסופיות ובלי התחכמויות. אין לי ספק שאם רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה כאן עכשיו זה היה נגמר לפחות בריקוד מרגש.

איך יכול להיות, מרחפת השאלה בראשי, אדם שלא גדל בישיבות, שלא ספג תורה מפי רבנים, שלא חווה קידוש של שבת, או ליל הסדר או ארבעת המינים או תקיעת שופר כילד, שלא התחנך על ברכי אבא ואמא אוהבי תורה, אדם שהיה תלוש מזהות יהודית, שגדל לאבא מוסלמי, שאין לו אחים או בני דודים יהודים, בית יהודי עם אשה וילדים שומרי תורה ומצוות, איך זה קורה שהנשמה שלו בוערת ככה למראה האותיות הקדושות של ספר התורה עד שהוא מנשק את הספר ללא הפסקה בתמימות ובטוהר לב כזה?

אני פשוט לא יכול לחכות יותר, אני ניגש אליו ומנסה ברוסיה שבורה ורצוצה שבפי לנסות להזמין אותו להתראיין לכתבה. "מה יש לי להגיד?", הוא עונה לי בפשטות, "אין לי שום דבר מיוחד להגיד. אני לא יודע כלום. לא יודע הלכות, לא יודע תורה, לא יודע פרשת השבוע. אני יודע רק דבר אחד – שצריך לפחד מבורא עולם"…

אני מתעקש בכל זאת לשאול אותו שאלה אחת: אמור לי, אברהם, ראיתי שאתה מנשק באהבה כל כך טהורה את ספר התורה פעמים רבות, בישיבה לא למדת, אבא יהודי לא היה לך, הלכות אתה לא יודע, תורה אתה לא מכיר – איך קרה שאתה כל כך אוהב את התורה ואת ה'?

הוא מדהים אותי בתשובתו הפשוטה והכנה: "אמא שלי לא שמרה תורה ומצוות, אמא שלה גם לא שמרה תורה ומצוות, אבל אמא של אמא של אמא שלי הקפידה כל חייה שכל אוכל ושתיה שהיא ובני ביתה אוכלים יהיה כשר למהדרין מן המהדרין. הכשרות של האוכל של אמא של סבתא שלי החדירה לי בתוך הנשמה את האהבה לה' ולתורה"…

אברהם מרגש אותי כשלנגד עיניי מתגלית אישיות עם 0% ציניות, 0% מניפולציה, ועם 100% קדושה, 100% טהרה. אני מספר לו שאני מעיתון 'מנורה' והוא עונה לי שדוד אלעזרוב, חתנו הגדול של לבייב, היה שולח לו בוואטסאפ את השיחה של הרבי מליובאוויטש ברוסית מעיתון מנורה והוא, בתמימותו, היה מעתיק את זה בכתב יד למחברת האישית שלו. הוא פשוט חשב שזה מצווה. עד שאלעזרוב הסביר לו שהוא שולח לו את זה רק כדי שיקרא ויחכים…

הוא הולך ומשאיר אותי לבד עם הדמעות ועם התובנה שלפעמים סיפורי גבורה יהודיים נמצאים לא רק בספרים עתיקים או בסרטים של מיליוני צפיות ביוטיוב אלא ממש מתחת לאף שלנו.

אברהם שלנו לא למד בתלמוד תורה ולא בישיבה, אלא הוא פרויקט אישי של לבייב וזוכה ממנו לחינוך יהודי יסודי, במינון גבוה, ישר לתוך הורידים ובלי שום מסננים.

לרגע נראה שהוא הפך להיות חלק בלתי נפרד של משפחת לבייב הגרעינית. הוא מצטרף אליהם לתמונות המשפחתיות הכי אישיות, וכפי שאני מבין מבני המשפחה הוא גם חלק בלתי נפרד מהנסיעות ברחבי העולם. לאחרונה הוא אף הצטרף למר לבייב לנסיעה לליובאוויטש, אל קברי אדמו"רי חב"ד באותה שבת בלתי נשכחת, עליה כתב מר לבייב לפני מספר חודשים כאן בעיתון.

ובכן "ראש הישיבה" שלנו לא רק מעמיד מנהיגים, פרוז'קטורים, ולא נח גם אחרי עשרות שנים. הקשר בין לבייב לבין התלמיד החדש עמוק, קרוב ואינטנסיבי. הוא מדריך באופן אישי את אברהם איך מברכים, איך מתפללים, מתי עומדים והיכן אוחזים כעת בתפילה. לקשר הזה יש פירות, כאשר מול העיניים צומח בפנינו תלמיד קדוש עם נשמה אלוקית ענקית, חדורה בכוח יהודי נחוש ועוצמתי.

היה שווה לבוא כל הדרך עד לדובאי רק בשביל לראות ולנצור למשך כל חיי את הרגע המיוחד, היהודי והמרגש הזה.

שלא נשכח מאיפה הגענו

סעודת שבת, תפילת מנחה, סעודה שלישית וסעודת 'מלווה מלכה' יוקרתית על גבי יאכטה שיצאה מהמרינה של דובאי והקיפה את העיר, היו רגעי הסיום של השבת המיוחדת.

אבל מחשבותיי לא עסוקות כרגע בכתף הכבש שהוגשה אל השולחן. לנגד עיניי צפים ועולים דבריו של מר לבייב לפני כמה שעות, במהלך סעודת בוקר של שבת: "אני זוכר את השנים הראשונות שהתחלתי לפעול. סוף שנות השמונים המאוחרות ותחילת שנות התשעים. הקמתי ותמכתי בכוללים וישיבות של 'שערי ציון', הכנתי לרבי מליובאוויטש דו"ח על הפעילות והתרומות שלי לעולם התורה, עמדתי מול הרבי וציפיתי למחמאות. הרבי התבונן בי בעיניו הקדושות והחדורות ואמר: צריכים לעשות הרבה יותר…", סיפר לבייב והמשיך:

"חברים יקרים בואו ניקח את המסר של הרבי אל תוך החיים שלנו. בואו לא נשכח שיש עוד המון אנשים שצריכים וזקוקים לעזרה שלנו. עדיין יש לנו המון עבודה לעשות. בואו לא נשכח לרגע מאיפה הגענו".

"אני זוכר את עצמי כנער שנשלח ללמוד בישיבה", משתף לבייב את הקהל, "לא הייתה לי פרוטה אחת בכיס. אני זוכר את עצמי יום אחד נכנס לתוך השירותים בישיבה וממרר בבכי שאין לי אפילו כסף לאוטובוס", מספר לבייב ואני נזכר דווקא בסיפור אחר שסיפר לי פעם ידידי שלומי פלס.

פלס התלווה לנסיעה אחת של מר לבייב בחבר העמים. מר לבייב שהה באותה עת באירוע יהודי במוסקבה יחד עם הרב הראשי לרוסיה הרב בערל לאזאר ונשיא הקונגרס היהודי-אמריקאי מר ג'ק רוזן. המשלחת הייתה אמורה לצאת מיד אחרי הביקור ברוסיה אל מפגש מיוחד בארמון הנשיאותי בבאקו בירת אזרבייג'ן, עם הנשיא אלהם אלייב, לטובת הקהילה היהודית המקומית.

המטוס הפרטי המתין להם בשדה התעופה, אלא שהתברר שבשל תקלה כלשהי המטוס הפרטי של מר לבייב לא תודלק והטייס לא הצליח להתניע אותו. לפי חישוב מהיר התברר שאם המשלחת לא תמריא בדקות הקרובות לבאקו, הם לא יספיקו להגיע לפגישה עם הנשיא. וכידוע, פגישה עם נשיא אזרבייג'ן זה לא ביקור בטיפת-חלב בקופת-חולים כללית סניף תל-כביר. לפגישה כזו בלתי-אפשרי לאחר.

במהירות נופלת החלטה – הם חוזרים אל הטרמינל ומחפשים במהירות טיסה שיוצאת מיידית לבאקו. מסתבר שהיו בדיוק 3 מקומות על הטיסה הקרובה שיוצאת ממש בעוד כמה דקות. הוחלט שהשלושה שיעלו על הטיסה הם מר לבייב, הרב לאזאר ומר רוזן, יתר המלווים של המשלחת יעלו על הטיסה הבאה.

המטוס כבר היה מלא – הנוסעים ישבו במקומותיהם והמתינו לסגירת הדלתות, כאשר במקביל, בטרמינל, שלושת הנוסעים רוכשים במהירות כרטיסי טיסה ומתארגנים להיכנס למטוס.

אחד המלווים מחברי המשלחת סיפר לימים: "בא נאמר שהטיסה הזו לא הצטיינה בריח גוף טוב במיוחד של הנוסעים. היו שם מהגרים וטיפוסים קשי-יום מהעולם השלישי. זו הייתה נראית טיסה שלא היית רוצה לעלות אליה גם ביום רע שלך".

על מקומות נוחים ב"ביזנס" לא היה מה לדבר. אפילו שלושה מקומות צמודים לא הצליחו לארגן להם, וכך השלושה קיבלו כרטיסי טיסה, אחד יושב ב-44J, אחד ב-33A והשלישי אי-שם בשורה האחרונה של המטוס ב-54F. שלושת האנשים שרגילים בימי שגרה לטוס במטוסים פרטיים במקרה הטוב ובמחלקה ראשונה במקרה הגרוע, מהדקים חגורות. רגע לפני שממריאים מר לבייב מחפש את הרב לאזאר במבטו, מרים את היד וקורא לו בקול רם: "הקב"ה סידר לנו את זה כדי שלא נשכח לרגע מאיפה הגענו"…

Leave a Reply

Your email address will not be published.