אהרון פז

חרדים, חיילים, מתנחלים, דתל"שים, מזרחים… זה לא בהכרח משנה איזה נושא ייבחר לסדרה קומית ישראלית כדי שהצופים יתפצלו לתומכים ולמתנגדים. הרי בסופו של דבר, תמיד יהיו את אלו שיזדהו, מול אלו שיזדעזעו, אלו שיחזקו את הסטריאוטיפ מול אלו שיפריכו אותו. חלק בקלות יראו את השתקפותם בדמויות המוצגות, ולעומתם חלק אחר ימשיך לדחוק את האמת הרחק מאזור נוחותם.

בעולמות בהם מסרטה טרם נכחה, הקולנוע תמיד ינסה לחלחל לסדקים הקטנים, בין אם הם גלויים לעין ובין אם לא. ואיך שלא יסתירו אותם עם שטיחים על הקירות, הסדקים האלו אכן קיימים בכל "עולם" ובכל עת.

האחים דוידוב, רונן וחי, אימצו לעצמם את תפקיד "השבאבניקים" של הקהילה הבוכרית, הן בעשייה הקולנועית והן במציאות כבני משפחה מסורתית קלאסית. שנים רבות הם פולשים לסוגיות שונות שמבססות את היסודות עליהם עומדת הקהילה. ההצגות שהצליחו לעורר הרבה עניין בקרב העדה צמחו לתוך פרויקט גדול ומאתגר יותר בהרבה – הפקת סדרה טלביזיונית שנחשפה לקהל רחב של הצופים, וכן לכזה שלא הכיר את הסוגיות האלה מעולם.

2 (1)
כנכד לסבתא מתל כביר, צפייה בסצנות המתרחשות במאפייה השכונתית על מסך הטלביזיה זה חוויה מרגשת לכשעצמה. בכלל, מרגש לראות תמונות די נדירות מדרום תל אביב שמספרות סיפור אחר שאין לו קשר להפגנות המסתננים. הסיפור מתחיל ונגמר ממש כאן, איפה שהאחים היוצרים נשמו וספגו את הכול בעצמם, וכל מה שנותר להם לעשות זה לאסוף את כל החומר ולטאטא את הלכלוך שמתחת ל"קורפצ'ה" החוצה.

יחד עם האמת המבדחת והכואבת נפלטים גם המון ניואנסים תרבותיים והיסטוריים. "אתה יודע מי בנה את פלורנטין?" שואל בכור בגאווה גדולה וכאילו על דרך אגב את אחיו הקטן חי כשמגיע לבקר בדירתו החדשה בתל אביב. כך גם במהלך הסעודות האינסופיות שוזרים בני משפחת שם-טוב פרטים שונים מהסיפורים של הסבתות והסבים וחושפים ברמזים עדינים את מה שעבר על הדורות שקדמו להם.

המשחק הכריזמטי של הסבתא חבציגול לחלוטין מצליח לבלבל אותנו כדי לתהות מתי זו האמת ומתי זה האלתור שלה מול המצלמה. מה שבטוח לא מוטל בספק זה שההתעקשות של הנכדים התסריטאים לתת לה תפקיד במשחק חצי תיאטרוני חצי אוטנטי שטבעי לה בכל פעולה ומילה – זו בהחלט הברקה גדולה.

1 (1)

העלילה הדרמטית משתלבת בקומדיה באופן אורגני גם ברגעים ש"איפה אתה חי?" נכנעת לתכתיב פאנצ'ים ידוע מראש. אמנם המוטיב החוזר של הוספת הסיומת "אוב" לכל שם משפחה נשחק אחרי כמה פעמים, ו"השולה" לצד "הפיולה" עם תה ירוק השאירו אותנו שבעים עוד מהעונה הראשונה, הסצנות המלאות בסטריאוטיפים המוכרים עדיין מצליחים לגרום לנו לצחוק שוב. לצחוק בעיקר עם עצמנו, הרי לא כל דבר ניתן לתרגום לחבר הצברי שיושב אתך מול מסך היוטוב.

נקודת החזקה הנוספת של הסדרה היא קשת הדמויות שיצרו המשפחה והמכרים של האחים דוידוב – הזהויות המגוונות של דיירי הבניין יחד עם השכנות ועובדי המכולת שמגלמים את עצמם. יתר על כן, הערבוב המעניין מתרחש כאשר כל הדורות מעורבים בסצנה אחת, מה שמעמיד אותנו בסיטואציות שכצופים אנחנו מוכרחים להרגיש קרבה אל אחת מהדמויות.

לאור זאת השאלה המתבקשת שעולה היא – על איזה מהשכבות והדורות אמור להשפיע אפקט ההתבוננות במראה שייתכן שהיוצרים ניסו ליצור? האמנם האבות הבוכרים של פעם יטו לתת יותר חופש מרחב לבנותיהם? או שמעתה ירגישו בנוח לחשוף את בעיותיהם לפסיכולוג משפחתי? וכמה מבני העדה יפסיקו להסתיר את המבטא אחרי ששמעו את לירז צ'רכי עושה זאת בצורה כה מפתה ומדבקת?

אקשן!

בכל סרט או יצירה כזו או אחרת נתקלנו בסאטירות המוכרות האלו, כאשר חלק מהמציאות עדיין נחשף באמצעות הקולנוע וערוצי אמנות אחרים. בעוד שבימינו עם ריבוי העצום של המדיות ודעות הקהל יהיה די מגוחך להסתמך על מקור אקראי ולטעון שזו האמת, ישנן לא מעט אנשים שנאלצים לסתור את הנצפה בטלביזיה אף שידוע כי מדובר רק בפרספקטיבה מגמתית של יוצר. 

כך או אחרת, פרי יצירתם של האחים דוידוב בצוותה עם צפריר קוחנובסקי הפך לאירוע חשוב למורשת העדתית וכן לשיעור תרבות חיוני לדור הגדל. ובניגוד שהרגשנו קצת נבוכים בחלקים מסוימים לצפות בסדרה עם כל המשפחה, מה שהיה חשוב באמת זה שהיא אמורה לגעת בכל בני המשפחה, מהסבתא עד הנכדה הקטנה.

Leave a Reply

Your email address will not be published.