אחי בני הקהילה, ההיסטוריה קוראת לכם!

“אני קורא לכם, אחי ורעי בני הקהילה, בואו לתת כתף. תוכיחו לעצמכם ולעולם כולו שהערבות ההדדית המפורסמת של העדה הבוכרית עדיין קיימת. בכל הכוח והעוצמה”.

חשבתם פעם על העובדה המדהימה שאין אף עדה בישראל שיש על שמה שכונה בארץ ישראל? לא המרוקאים, לא העיראקים, לא הכורדים, לא הטריפוליטאים. רק הקהילה הבוכרית זכתה לשכונה בשם “שכונת הבוכרים” בירושלים.

[נכון, יש בתל אביב שכונה בשם “כרם התימנים”, אך למיטב הבנתי היא קרויה כך על שם שומר תימני ששמר על הכרם, ולא על שם העדה].

על מה ולמה זכתה הקהילה הבוכרית לכך, ששכונה שלימה בירושלים עיר הקודש נקראה על שמה? הרי היו עדות רבות שתרמו לפתוחה ושגשוגה של ארץ ישראל.

יצא לי לחשוב על כך לא מעט.

העלייה של בני העדה הבוכרית לפני יותר מ-130 שנה הייתה מיוחדת וייחודית בהיבטים רבים.

אחד המאפיינים הבולטים והחזקים בעלייה זו, היא העובדה שיהודי בוכרה עלו ארצה מרצונם החופשי, ללא לחץ פוליטי, ללא פוגרומים, או תחושת נרדפות. הם השתקעו בירושלים ללא תמיכה של מוסדות הציונות הלאומיים. לא היה מאחוריהם מנגנון שנתמך בידי תורמים דוגמת הברון רוטשילד (שהיה המנוע מאחורי עליית הבילויים).

כחמש שנים לפני כינון ההסתדרות הציונית, כבר החלה ההתיישבות היהודית של בני העדה בירושלים והקמת שכונת “רחובות הבוכרים”.

מלבד הכמיהה לציון, היסוד הבולט בעליה הזו, הייתה הערבות ההדדית המדהימה של בני העדה. תחשבו על זה – יוצאים אנשים עשירים, מבוססים, בעלי משפחות, עם בית מפואר, מעמד קהילתי, קשרים עם השלטונות, כסף וזהב לרוב, חיים נוחים וטובים, עוזבים את כל זה והולכים אל עבר הלא נודע, וכל כך למה?

בני העדה הבוכרית גם תרמו כסף רב, מלבד העובדה שהם בנו בתים ושכונה מפוארת, לטובת מטרות סוציאליות רבות. הם הקימו בתי יתומים, מושבי זקנים, הדפיסו ספרים, תמכו כספית בבני הישוב היהודי, הקימו מפעלי ביקור חולים ועזרה לקראת חגים לנזקקים. על כך ועוד תוכלו לקרוא בספרי ההיסטוריה המתארים את העליה הנפלאה הזו, ולא באתי במאמר זה לסקור את ההיסטוריה, אלא להצביע על נקודה אחת – ערבות הדדית.

אין שום מניע אחר. לא מניע כלכלי, לא מניע חברתי, אפילו לא מניע מדיני. רק אידיאולוגיה צרופה, חיבור אמיתי לזולת, ואהבה גדולה. כמעט בלתי-מוגבלת.

האם פעלנו למען אחינו?

אני רוצה לשים את האצבע לרגע, על אחד הרגעים המכוננים בעליית בני העדה לעיר הקודש והקמת השכונה.

היה זה הדפסת והפצת “קול קורא” עליו חתמו רבים ממנהיגי העדה, ביניהם רבי שלמה מוסאיוף, שהיה אז “נשיא העדה” או “נשיא הקהילה”.

ה”קול קורא” אמנם נכתב בסגנון ובשפה שהתאימו לאותם ימים, אבל את הרוח וההשראה אפשר לשאוב ממנו גם יותר ממאה שנים לאחר מכן.

הכרוז הזה מעורר את בני הקהילה לקום ולעשות מעשה, ויש הרבה מה ללמוד ממנו על ההנעה לערבות הדדית. ברשותכם אצטט קטע:

“שאלה גדולה נשאל ממעלתכם, אנחנו? האם פעלנו לטובת אחינו, או לטובת ארצנו ומולדתנו? למה נגרע אנו מיתר אחינו? מדוע גורלנו נופל מגורלם?… ומעתה נתננו הכח והעוז בידם להשתדל לטובתינו ולייסד חברה לכל דבר הצריך לקהילתנו.

בקשתנו שטוחה לפניכם, שתטו ידיכם לעזרה.

תקוותנו חזקה שחברינו יעוררו את לבבם ועל ידי הועד הקדוש הזה תרומם קרננו בכבוד ושם קהילתנו יגדל ויתנוסס תוך עיר קודשנו ותפארתנו”.

מדהים לראות את החזון של מקימי השכונה, להטביע חותם ולהגדיל את שם הקהילה בתוך עיר הקודש ירושלים. חזון וחלום שהפכו למציאות.

אחד ההיסטוריונים החשובים בירושלים כתב בספרו משפט מחץ על אותה תקופה:

“מאז נודעה העליה הבוכרית בירושלים לא קם מוסד כל שהוא מטעם עדה כל שהיא, שלא ינקו ממאות אלפי הרובלים שהזרימו יהודים אלה לארץ”.

למה אני מספר את כל זה? היסטוריה זה דבר יפה מאוד. לא באתי ללמד אתכם היסטוריה.

יש מושג שטבעו חכמינו ז”ל הנקרא “דור דור ודורשיו”.

בכל דור יש צרכים מיוחדים, ובכל דור ודור קמים האנשים שפורצים את הדרך ועושים מעשה של מנהיגות, שסוחף אחריהם את הכלל.

אם בדורות הקודמים היו אלה בני העדה הבוכרית שעלו ארצה והקימו בתים ושכונה, היום ב”ה כשהמדינה מבוססת והצרכים של בני העדה הינם רבים, המטרה משתנית אבל הרוח היא אותה רוח.

קחו חלק בתפנית היסטורית

אחי ורעי בני הקהילה, אני פונה אליכם בשם אותה רוח שהניעה את הרב שלמה מוסאיוף לפני מאה ושלושים שנה, והביאה לתפנית בחיי העדה ובחיי העם היהודי, וקורא לכם – ראו את המפעל המדהים של קונגרס יהודי בוכרה למען הקהילה הקדושה שלנו, וקחו חלק בתפנית שהיא לא פחות מהיסטוריה.

הקונגרס עוסק היום במגוון עצום של תחומים: החל מעזרה לבתי כנסת, סטודנטים, רבנים, תמיכות לנזקקים, שימור המורשת, החייאת הפעילות הקהילתית בריכוזי הקהילה ברחבי הארץ הכוללת פעילות לנוער, לילדים, לקשישים, לנשים, ולכלל בני הקהילה, תמיכה כספית לקראת חגי ישראל ובפרט לקראת חג הפסח וחגי תשרי, עזרה לקהילות הפזורות ברחבי תבל ובפרט לאחינו שנותרו באוזבקיסטן וזקוקים לסיוע שלנו, עזרה ותמיכה חומרית לנזקקים החל מרפואת שיניים ועד לתמיכה סוציאלית רחבת היקף.

25 שנים אתם עוקבים באמצעות עיתון זה, ובדרכים שונות נוספות, אחרי תחייה מופלאה של קהילתנו. אין ספק, הכבוד וההערכה מגיעים לגיבורי-כוח, מנהיגי הקהילה, חברי נשיאות הקונגרס מהארץ ומהעולם, שהיו החלוצים לפני המחנה  ונתנו מכספם ומהונם, כדי להקים את המפעל הזה ולהתחיל את המהפכה.

עכשיו הגיע הזמן של כולם.

שלך ושלך.

שלנו!

בזכות החצי השני

ערב פרשת השבוע כי-תשא, בו אנו קוראים על מחצית השקל, אני קורא לכם, אחי ורעי בני הקהילה, בואו לתת כתף. תוכיחו לעצמכם ולעולם כולו שהערבות ההדדית המפורסמת של העדה הבוכרית עדיין קיימת. בכל הכוח והעוצמה.

המפרשים אומרים על מחצית השקל כי הסיבה למתן חצי מטבע הוא לסמל את הערבות ההדדית, ואת העובדה שאנחנו לא שלמים, רק בזכות המחצית של היהודי השני.

אני חושב שזהו המסר החשוב ביותר שעלינו לקחת וללמוד מפרשת השבוע. המאפיין הכל כך חזק ובולט של העדה שלנו, הערבות ההדדית, התחושה שכולנו, כולנו ממש, מרגישים כמשפחה אחת גדולה, היא זו שהביאה אותנו עד לכאן, והיא זו שתמשיך להרים את כוחנו בצורה מופלאה.

זה תלוי בך, בכל אחד ואחת מאיתנו.

אל תאמרו לעצמכם – שהוא ייתן, שהיא תיתן. אני פטור.

החובה והזכות מוטלת על כל אחד ואחת מכם, רק ביחד, רק כשכולנו מאוחדים לטובת מטרה אחת, היא אכן תצליח.

בימים אלו מתחיל הקונגרס בפרויקט תחת הכותרת “כולנו משפחה אחת” שמטרתו לשתף את כלל בני הקהילה באמצעות מתן תרומות קטנות אך משמעותיות, משום שתרומה קטנה ועוד אחת, מצטרפת לכדי חשבון גדול, לטובת המשך המהפכה ההיסטורית, ולמען הערבות ההדדית של כולנו למען אחינו.

עד היום מעולם לא פנינו אליכם. נכון, אני וחברי הנשיאות ממשיכים לתרום מכספנו, אך הצרכים הם רבים, וההחלטה של הקונגרס לפנות אל כלל הציבור, ולבסס את משאבי הקונגרס על תרומות קטנות של כלל הקהילה, היא נכונה ואמיתית כדי לבסס את המשך העזרה ההדדית לאורך ימים ושנים.

רק הנכונות והאכפתיות של כולנו, תביא להמשך הצמיחה של הקהילה.

לא כל בני הקהילה זכו והצליחו להגיע לרווחה כלכלית כמו שאתם זכיתם. יש רבים שעלו ארצה ונתקלו בקשיים (של שפה, קשיים חברתיים, בירוקרטיה ועוד), והם נאלצים להתמודד כדי להיאבק לשרוד. בפירוש יש כאלה, והם רבים.

הם אחים שלכם, דמכם ובשרכם. לפעמים יש להם שם משפחה בדיוק כמו שלכם, ולפעמים הם אפילו חולקים עמכם קרבה משפחתית ואתם לא יודעים. הם נראים כמו הסבא והסבא שלכם, כמו ההורים שלכם. אבל הם מתביישים לגשת ולבקש מכם עזרה. יש להם כבוד, יש להם בושה. הם לא יספרו לכם על המצב האמיתי שלכם. אבל נציגי הקונגרס בערים השונות מכירים את הצרכים ונמצאים שם, בתמיכת הקונגרס, כדי לעזור, לסייע ולהוציא אותם ממעגל הקושי.

זוהי חובה קדושה אבל גם זכות. לתת צדקה לטובת אנשים שהם כל כך קרובים אליכם, אבל אינכם יודעים את מצבם האמיתי, זהו מתן בסתר אמיתי. אין לי כיצד לתאר את גודל השכר והזכות שיש לכם במצווה כזו.

אחי ואחיותי, בני הקהילה הבוכרית:

בואו נתאחד למען הקהילה הנפלאה שלנו.

בואו ונפתח את הלב שלנו.

אני גאה בכם, אני סומך עליכם!

Leave a Reply

Your email address will not be published.