כמעט עשרים וארבע שנים כיהן אברהם בורוכוב כחבר מועצת העיר אור יהודה, פרק זמן נדיר בנוף המוניציפלי הישראלי. היום, בעמדת "לשעבר", הוא אמנם מקדיש את זמנו לציור ולשגרת חיים רגועה יותר, אך בפועל ממשיך להיות כתובת לתושבים, ובמיוחד בני הקהילה הבוכרית בעיר, אותה הוא רואה כמשפחתו המורחבת. בהתאם להסכמי הרוטציה בסיעה, בעוד כחצי שנה צפוי בורוכוב לחזור למועצת העיר, בפועל או בתואר, הוא מעולם לא באמת עזב את העשייה הציבורית.
בראיון מיוחד הוא מספר על השינוי שעברה העיר אור יהודה, על השותפות ארוכת השנים עם ראש העיר ליאת שוחט, על מחויבותו לקהילה הבוכרית ועל האתגר המתמשך של שירות לציבור גם כאשר אין תפקיד רשמי.
"כמעט רבע מאה זה לא זמן מבוטל": תחושת שליחות שלא נגמרת
בורוכוב, יליד סמרקנד ואמן במקצועו, עלה לישראל בשנות השבעים והשתלב במהירות בעזרה לעולים החדשים. “כשהגעתי לאור יהודה כבר ידעתי עברית”, הוא מספר. “תוך חודשים בודדים מצאתי את עצמי מסייע לעולים מול המשרדים, סידורי דיור, תעסוקה, פניות לסוכנות, מסמכים רפואיים וכל מה שהיה צריך, משם נוצר הקשר הטבעי עם הציבור הבוכרי בעיר".
המעורבות הזו הובילה אותו אל החיים הציבוריים. לקראת סוף שנות התשעים הוא נכנס לראשונה למועצת העיר וכיהן ברציפות 23 שנים ו־7 חודשים. “חבר מועצה לא רק משתתף בוועדות”, הוא מדגיש, “אלא הוא מישהו שהציבור פונה אליו בכל שעה. גם עכשיו, כשאני בבית, אנשים מתקשרים. מי שזקוק לעזרה – אהיה שם. זו דרכי”.
כששואלים אותו האם חסרה לו הזירה הציבורית, הוא משיב בפשטות: “ביומיום אני לא מתעסק בזה. קודם כל לעזור למי שצריך. בתקופת הקורונה, בתקופות ביטחוניות, הייתי שם. אני עדיין כתובת”.
האיחוד הפוליטי והאכזבה שהגיעה בעקבותיו
בבחירות האחרונות למועצת העיר אוחדו כל הסיעות הבוכריות לרשימה משותפת, מהלך שנועד לרכז כוח פוליטי משמעותי יותר. אך במקום שני מנדטים, חסרו לרשימה 17 קולות בלבד. בורוכוב, שבחר מרצונו להיות במקום השלישי, מצא את עצמו מחוץ למועצה. “זו הייתה אכזבה, אבל אין טענות”, הוא אומר. “ידעתי לקרוא את המפה. העיקר הוא שימשיכו לעזור לקהילה". למרות העמדה החדשה, בורוכוב לא רואה בכך הפסקה אלא הפוגה זמנית. ההסכם ברוטציה קובע כי בעוד מספר חודשים הוא מיועד לשוב כחבר מועצה מן המניין אך הוא טרם החליט אם הוא מעוניין בכך.
תשתיות דת, תרבות ורווחה: "לתת מענה לכל אוכלוסייה בעיר"
במהלך שנות פעילותו היה בורוכוב אחת הדמויות הבולטות בעיצוב שירותי התרבות התורנית ושירותי הקהילה בעיר. חלק גדול מעשייתו התמקד באוכלוסיות שלא תמיד מקבלות מענה מלא.
הוא מסביר: “האוכלוסייה החרדית, לדוגמה, לא נהנתה מהבריכה העירונית בגלל אי־יכולת לתת מענה הלכתי. פעלתי שנים עד שפתחנו ימים מסודרים להפרדה מלאה, שינוי ענק עבור משפחות רבות”. כך גם בחדרי הכושר שהותאמו מבחינה הלכתית, בפעילויות תרבות תורנית ובהקמת מסגרת "חברותא" ללימודי ערב עבור ילדים ונוער.
בנוסף, הוא מציין בגאווה את מערך החוגים המסובסד שהקים: “בסבסוד כמעט מלא – מאה שקלים בלבד, ילדים מקבלים שמונה חוגים לאורך השנה. זו בשורה חברתית משמעותית”.
בורוכוב מייחס חלק ניכר מההצלחות לשותפות ארוכת השנים שלו עם בני העדה הנוספים, הגב' ז'אנה כהן ועם נציגי ש״ס בקואליציה: הרב בוריס יצחקוב וזלמן סיונוב. “העבודה המשותפת נותנת כוח", הוא אומר. “הקהילה שלנו מרוויחה מזה מדי יום".
שליחות משפחתית שעוברת מדור לדור
לצד העשייה הציבורית הוא מציין כי המחויבות לקהילה היא מסורת משפחתית: “סבא שלי, זכריה בורוכוב, היה איש חברה קדישא בסמרקנד. אחריו אבי, ניסן בורוכוב, והדוד שלי אוריאל, כולם היו אנשי ציבור. זו דרכנו. זה טבעי לי”.
למרות שהוא כבן 73 הוא רואה עצמו עדיין פעיל בדרך הציבורית. “אני כבר לא צעיר”, הוא מחייך, “אבל לא עוזב את העבודה הציבורית”.
שינוי פני העיר: בין התחדשות לשימור השכונות הוותיקות
אור יהודה נמצאת בעשור של פיתוח נדל"ני מואץ: הסכמי גג, התחדשות עירונית, פינוי־בינוי והכנות לתחבורת העתיד.
בורוכוב נרגש מהשינוי: “העיר הופכת לנקודה מרכזית במטרופולין תל אביב. הבניינים החדשים קמים במהירות, הרכבת הקלה תחבר את השכונות, אור יהודה תהיה עיר אחרת”.
לצד ההתלהבות הוא מזהיר: “צריך לדאוג שהתשתיות יותאמו לאזורים החדשים, אבל בלי להזניח את השכונות הוותיקות. אסור שתהיה עיר של שתי מהירויות”.
אחד הפרויקטים שהוא מתגאה בהם במיוחד הוא הקמת בית העלמין העירוני, פרויקט שהחל לפני כשני עשורים ונחנך לפני כשנה. “המשמעות אדירה”, הוא מדגיש. “תושב העיר לא משלם אגורה. בן הזוג משלם מחיר סמלי. זה שינוי מהותי, של צדק חברתי”.
חזרה לאמנות ולבית הכנסת המרכזי
לצד העשייה הציבורית, בורוכוב חזר לתחביב שמלווה אותו כל חייו: ציור ופיסול. בסמרקנד עדיין ניצבים שני פסלי ענק שלו, אחד בגובה 7 מטרים והשני 12 מטרים, עדות לעבר אמנותי מפואר שהצליח להגשים כבר בשנות העשרים לחייו.
הוא משמש גם נשיא בית הכנסת המרכזי "יוספצ'ה" לעולי בוכרה בעיר. “בנינו אותו ב־1978”, הוא מספר. “לפני כעשור מוניתי לנשיא. זה בית, זה לב הקהילה".
"ליאת שוחט, מקיימת את כל מה שהבטיחה לנו"
בורוכוב מדבר בחום רב על שיתוף הפעולה עם ראש העיר, ליאת שוחט: “האמת? כל מה שהבטיחה היא קיימה. כל מה שמגיע לקהילה שלנו היא דואגת שיתבצע. אירועים, תקציבים, נראות, הכל".
לדבריו, בנוכחותה הקבועה באירועים הבוכריים יש אמירה חשובה: “היא לא רק שולחת ברכה. היא מגיעה, עומדת עם הציבור. הקהילה רואה את זה ומעריכה".
מבט קדימה: "להמשיך את השליחות"
למרות שהיום הוא אינו מכהן בפועל, בורוכוב מרגיש שהעשייה הציבורית לא עזבה אותו לרגע. חזרתו הצפויה למועצה בחודשים הקרובים אינה "קאמבק" בעיניו, אלא המשך טבעי לדרך של מחויבות.
