בס"ד

14.2.2025 | ט"ז שבט התשפ"ה

0

פוסטים עלו השבוע

החדשות החמות:

>> חדשות שלישי

אהרון חיימוב הי"ד

נעמי אלמנתו של חובש מד"א אהרון חיימוב הי"ד כותבת על השנה שחלפה מאז השביעי באוקטובר

חסר לי במהלך היום:

הרגע בו הגברים חוזרים מבית הכנסת בערב שבת, זה רגע שבו הלב שלי מתרסק כל פעם מחדש, הציפיה לראות אותו נכנס לבוש בחליפת השבת שלו, עם החיוך הקורן והמאיר שלו, להגיד לו שבת שלום ולראות אותו מברך את הילדים בברכת אבות לבנים, אלו רגעים שלא חוזרים והם כל כך חסרים לי בכל שבת מחדש.

שולחן חג

היה קשה מאוד לשבת בשולחן החג ולהרגיש בחוסר הכל כך ברור שלו, לאכול את הסימנים ולייחל לשנה טובה, כשאני יודעת מה קרה אחרי ראש השנה של שנה שעברה. לשבת לארוחת חג עם המשפחה הנפלאה שלו ולנסות לדמיין איך היה נראה כל רגע אם הוא היה איתנו סביב השולחן ומה היה אומר ומגיב על כל דבר ובכל סיטואציה, אלו פשוט רגעים ששוברים אותי ואני מכריחה את עצמי לאסוף את השברים כל פעם מחדש.

רגע של חסד

תמיד ידעתי שאהרון הוא בן אדם מיוחד וגם תמיד דאגתי להגיד לו את זה, תמיד ראיתי איך הוא מוקף בחברים בכל מקום חדש שאליו הוא מגיע ובהחלט היה לו חן מיוחד בפנים, אבל מאז השבעה כל פעם מגיעים אלינו סיפורים עליו מאנשים שאנחנו אפילו לא מכירים. בחנוכה התארחנו לארוחה אצל הדוד של אהרון ואחרי הסעודה האחים שלו חיפשו מישהו שישלים מניין לערבית, עד שמצאו מישהו התפללו, ואחרי התפילה הביאו לו מגנט עם מזמור לתודה ותמונה של אהרון. פניו של האיש הרצינו לפתע, והוא אמר בהתרגשות שהוא מכיר את אהרון. כל האחים התרגשו ורצו לשמוע מהיכן, והאיש אמר להם שאח שלו היה עם אהרון בישיבה ובאחד מן הימים הוא רצה לעזוב את הישיבה, ואהרון אמר לו שישאר ושהוא ילמד איתו ויעזור לו שהשהות בישיבה תנעם לו, ואכן הבחור נשאר בישיבה. 

אין לנו מושג אפילו כמה זכויות יש לאהרון על מעשה שכזה.

משפחת השכול:

אני משתדלת לקום בכל בוקר ולהודות להשם על מה שכן יש לי במקום לבכות על מה שאין, כמובן שיש רגעים קשים ואפילו הרבה מהם, אבל ברגע שמבינים שהשם לא חייב לנו דבר, אז אנחנו לומדים להודות לו על מה שנתן לנו, ולי הוא נתן להתחתן ולחיות 4 וחצי שנים עם אדם מיוחד כמו אהרון, שביחד עיצבנו את האישיות שלנו ואין ספק שהוא לימד אותי הרבה דברים חשובים לחיים, ויש לנו 2 ילדים חמודים, חכמים, ומחונכים.

הילדים מדברים על אהרון הרבה, בכל מיני סיטואציות. למשל, קניתי כיפה לבן שלי והוא ישר אמר שזה כמו של אבא וממש שמח, או פעם אחד הלכנו למקום וברגע שנכנסו הבת שלי ישר אמרה בהתרגשות "אמא נכון היינו פה עם אבא?". וכך בדיוק אני רוצה שהם יזכרו וידברו עליו. בצורה שמחה וחיובית ולא רק עצב ובכי כל הזמן. אני משתדלת לתת להם הרגשה שאפשר ואפילו רצוי לדבר על אבא ואם מתגעגעים אליו אפשר לדבר איתו אפילו בשקט, ואפשר לפעמים לשיר לו שיר או לצייר לו ציור וככה אנחנו מרגישים קרובים ומחוברים אליו.

הנצחתו של אהרון:

במשך השנה האחרונה הנצחנו את אהרון בכל דרך אפשרית ונמשיך לעשות זאת גם בעתיד. יש מספר הנצחות בולטות והן: שפתחו כולל ובית מדרש על שמו "זכרון אהרון", נתרמו 3 אמבולנסים וציוד רפואי במד"א על שמו, ושאנחנו רואים אמבולנס על שמו עובר לידינו, הילדים קוראים בהתרגשות "הנה אמבולנס של אבא", וזה באמת ממש מרגש לראות איך אפילו אחרי מותו הוא ממשיך להציל חיים. יש כמובן עוד הרבה מאוד הנצחות וכל מיזם מבורך ואני מודה באופן אישי לכל אחד שמנציח אותו בכל דרך שהיא. וצריך לזכור שכל אחד יכול, זה לא חייב להיות דברים גדולים, אפשר להגיד את שמו אחרי ברכה, אחרי תפילה, שיעור תורה וכו', וכל דבר כזה אין לנו בכלל השגה מה זה עושה בשמיים.

נגישות