דניאלה יוסיפוב
לזכר יום השואה שחל השבוע, ביקרתי בביתה של הגב' ליזה כהן היקרה, אישה פעלתנית, חמה ומלאת חסד. ליזה ניהלה במשך 20 שנה את מועדון הנשים לגיל השלישי בעיר רמלה, בלב רחב ונתינה אינסופית. במהלך הביקור המרגש, ליזה שיתפה אותנו בסיפור חייו של אביה משה כהן ז"ל, ניצול שואה, וסיפרה לנו על הקשר העמוק ביניהם. היא לימדה אותנו להכין את המאכל הבוכרי האהוב עליו – ביצ'ק, שמעלה בה זיכרונות וגעגועים לבית אבא.
החיבור לאבא:
נולדתי בסמרקנד בשנת 1948 להורים משה ותמרה כהנוב ז"ל. אני הבכורה מתוך שישה אחים. אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי מילדותי הוא הקשר המיוחד עם אבא ז"ל. אבא תמיד תמך בי, היה גאה בי ורצה שאהיה אחות. הוא שלח אותי ללמוד לימודי אחיות, האמין בי לאורך כל הדרך, והיה שם בשבילי בכל צעד. בזכות התמיכה והאמונה שלו, הפכתי לאחות.
בגיל 17 התחתנתי עם בן דודי אמנון ז"ל, שהיה איש עסקים מאוד מוצלח. היו אזרחים שניסו לחבל במעשיו, ואני תמיד הייתי שם כדי להגן ולתמוך בו. החיים לא היו קלים עבורנו, במיוחד בתחום המשפחה. היה לנו קשה להיכנס להריון, עברתי הפלות רבות, ולצערי ביתי הבכורה נפטרה בגיל 3. אך, לאחר תפילות רבות, זכיתי להביא לעולם שישה ילדים בריאים.
במהלך השנים, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בעבודתי כאחות, כי התפקיד דרש ממני לעבור משמרות ארוכות, ואני רציתי לשמור ולהיות קרובה לילדים שלי. לכן החלטתי לשנות כיוון ולהיות גננת, תפקיד שבזכותו יכולתי להיות קרובה אליהם. במקביל, גיליתי את אהבתי לתפירה, והתחלתי להתפרנס מכך. תפרתי שמיכות לזוגות צעירים שהתחתנו, וזה היה לי מקור נוסף לפרנסה.
חינוך להתנדבות ונתינה ללא תמורה
מגיל קטן חונכתי על ערך הנתינה וההתנדבות. תמיד חיפשתי דרכים לעזור ולתרום, בלי לצפות לשום תמורה. עם הזמן הפכתי ל"וועד השכונה", וכל מה שקשור לדיירי השכונה היה עובר דרכי – אישורים, התנהלות מול המשטרה, ניקיון השכונה ואפילו שלום בית. למעשה, הייתי "אמא של השכונה"
באיזשהו שלב, בעקבות קשרים שהיו לי עם הממשלה, הבנתי שהולכת להיות עלייה גדולה. הודעתי לכל המשפחה שאנחנו עולים לישראל, השארנו מאחור את כל הרכוש ויצאנו לדרך חדשה.
כשהגעתי לארץ, הילדים שלי כבר היו גדולים, ורציתי לחזור לעבוד כאחות בבית חולים, אך לצערי לא הצלחתי. אז החלטתי לעבוד כמטפלת, ובמקביל התחלתי להתנדב כמנהלת מועדון לגיל השלישי בלוד. מהר מאוד, הוצע לי להיות מנהלת מועדון לגיל השלישי בעיר רמלה, מטעם עיריית רמלה, שם עבדתי במשך 20 שנה. במהלך השנים ניהלתי חוגים, הרצאות, ואפילו פתחנו מוזיאון. נשים רבות היו מחכות בכל שבוע למפגש הזה, וזה היה לי תענוג גדול לראות את השמחה וההתרגשות שגרמתי להן.
יום השואה בשבילי:
כל שנה, ביום השואה, אני נזכרת באבא שלי ז"ל, שהיה חייל במלחמת העולם השנייה. בגיל 17 הוא גויס לצבא הסובייטי. אני לא אשכח איך אבא שלי היה מספר לנו את סיפורו המרגש, על איך אמו, סבתא אביגיל ז"ל, הכניסה אותו לתוך הטנדיר כדי שהסובייטים לא ימצאו אותו. היא אמרה להם שהוא לא בבית, אך כלב הצבא הסובייטי התחיל לנבוח לכיוון הטנדיר, והם לקחו אותו למרות שהיה עדיין קטין.
במהלך הלחימה הם היו כל הזמן מתחת לאדמה, בלי מים ובלי אוכל. הוא סיפר פעם שראה אבן עם חורים, וחשב שזה לחם יבש, אך זה היה רק סלע. זהו רק אחד מהסיפורים שמהם אפשר להבין את גבורתו ואת הקשיים המרים שעבר.
חייל מצטיין
אבא שלי היה חייל קרבי מצטיין, הוא קיבל מדליות רבות, ועיטורי קרב על הצלת חיילים. הוא לחם בלי פחד מול הנאצים, ראה מראות קשים, חיילים רבים נפלו לצידו ובניהם אחיו מרדכי ז"ל, גיסיו ז"ל, ובן דודו חננאל ז"ל.
שנה לפני סיום המלחמה, אבא נפצע, מרימון רסס, אך ניצל באורח נס. הוא פונה לבית החולים הצבאי ובמשך חודש היה בתרדמת, למרות כל זה אחרי שהתעורר הוא חזר ללחימה, והיה נחוש להציל כמה שיותר יהודים.
אחד הסיפורים שנחקקו בזיכרוננו מילדותנו היה הסיפור על מסירות הנפש של אבא, שהיה דואג לחולים ולגופות של היהודים שנפלו בקרב. הוא היה מעביר אותם לבית חולים, ודואג לקבור את הנופלים בכבוד, תוך שמירה על קדושת גופת המת. הוא היה מספר לנו בגאווה שהוא היה בבית של היטלר ימח שימו, ואפילו הביא משם מזכרות. לא היה לו פחד, הוא רצה לנצח את הרוע. הוא תמיד היה אמר בגאווה "כבשנו אותו"
בסיום המלחמה, אבא היה בברלין ועמד בפני הזדמנות לחזור לארץ ישראל. לא אשכח איך הוא סיפר לנו את הסיפור בבכי, כשהוא אמר: "אני עשיתי חשבון נפש ואמרתי לא, אני לא אעזוב את ההורים שלי". למרות שהוא ידע מה מחכה לו – עוני וחיים קשים אחרי המלחמה הוא לא היסס והחליט לחזור אליהם. הוא בחר לשוב אליהם לסמרקנד, כדי לשמור עליהם ולעזור להם לעת זקנה.
כשאבא חזר לסמרקנד אחרי המלחמה, הוא סיפר שכמעט לא היו גברים רווקים בסביבה, כי כולם נפלו במלחמה. הוא מספר איך באחד הימים, כשהלך לשוק, הוא ראה את בת דודה שלו, תמרה כהנוב ז"ל, מוכרת פירות יבשים. הוא לקח שקית עם פירות יבשים ושאל אותה כמה עליו לשלם. תמרה חייכה ואמרה לו: "אתה לא צריך לשלם, אתה כבר שילמת לנו – בזה שאתה חי". אבא תמיד אמר שזה היה הרגע שבו הוא הרגיש שהיא תהיה אישתו וב"ה הם התחתנו ילדו שישה ילדים, ואני הבכורה.
אבא שלי, עד יומו האחרון, היה אדם חזק ותקיף בדיבור, לא פחד משום דבר. יחד עם זאת, היה בו לב רחב ואהבה עמוקה לזולת. הוא היה רגיש מאוד לאחרים, ואף כשלא הרגיש טוב – תמיד שידר עסקים כרגיל, כאילו הוא עדיין חייל במלחמה. הוא נהג לומר שצריך להיות חזקים כדי לעבור את החיים האלה. בגיל 66, עלה לארץ יחד עם כל משפחתו. ובשנת 1999 הוא נפטר בשם טוב, ונקבר בבית העלמין בחולון.
לסיום טיפ לצעירים:
"למרות שאבי עבר חיים לא פשוטים, מספרת ליזה, אף פעם לא נתנו לזה להיראות כלפי חוץ. תמיד השתדלנו לשמור על חוזק, לחייך ולעזור לאחרים – בלי לבקש דבר בתמורה. תמיד שאפנו לשלום ואחדות בין אנשים. למילים יש כוח – הן יכולות להרוס, אבל גם לבנות ולהרים. תשתמשו בכוח הזה לטובה."
ביצ'ק- מאפה עם דלעת \ ליזה כהן
אחד המאכלים שמזכירים לי את אבי ז"ל הוא ביצ'ק. ברוסיה הייתי מכינה אותו בתוך טנדיר גדול, כמו שנהגו פעם. זה מאכל שמחזיר אותי אחורה בזמן, מזכיר לי את הבית ואת הרגעים המיוחדים עם אבא.
מצרכים:
לבצק:
– 1 ק"ג קמח כוסמין לבן
– 1 כף מלח
– ½ כפית סודה לשתייה
– 4 כוסות מים
– ½ כוס שמן
למילוי:
– דלעת ודלורית
– בצל אחד גדול לא מטוגן
– כמון, מלח וסילאן
אופן הכנה:
- לשים את הבצק עד לקבלת בצק נעים ורך.
ומניחים למנוחה של חצי שעה.
2.טוחנים את כל מרכיבי המלית במעבד מזון
ומניחים במסננת לסינון עודפי נוזלים.
- מרדדים את הבצק,קורצים עיגולים, שמים ככף מהמילוי וסוגרים למשולשים.
4.מברישים בביצה ומפזרים שומשום.
5.אופים בתנור שחומם מראש ל־180–200 מעלות כ־45 דקות או עד להשחמה יפה
בתאבון
