שנה חלפה מאז נפלו סמ"ר נאור חיימוב ז"ל וסמל אריאל סוסנוב ז"ל. שני צעירים בני העדה הבוכרית, שנשאו בגאון את דגל ישראל ונפלו במערכה למען ביטחון העם והמדינה. נאור, בן 22 מראש העין, לוחם ביחידה הרב-ממדית (888), נפל בכ"ז בתשרי תשפ"ה (29 באוקטובר 2024) בקרב בצפון רצועת עזה. אריאל, בן 20 מירושלים, לוחם בגדוד ההנדסה הקרבית 605, עוצבת "ברק", נפל ימים ספורים אחריו, בה' בחשוון תשפ"ה (6 בנובמבר 2024), בלחימה בגבול הצפון.
שניהם, כל אחד בגזרתו, לקחו חלק במלחמה הארוכה והקשה שישראל ידעה בעשורים האחרונים, מלחמה שלא הסתיימה באמת, גם כאשר הוכרזה הפסקת אש. שנה לאחר מכן, הארץ אמנם שקטה יותר, אך בלבבות אין שקט. עבור משפחותיהם של נאור ואריאל, הזמן נחלק לשניים: "לפני" ו"אחרי". החיים ממשיכים, אך הצללים של הזיכרון והכאב מלווים כל יום, כל נשימה.
בשבוע שעבר נערך טקס מרגש במיוחד בבית הכנסת "עוד יוסף חי" בראש העין, ובמהלכו הוכנס ספר תורה חדש לעילוי נשמתו של סמ"ר נאור חיימוב הי"ד. ספר התורה, שנכתב באהבה ובהתרגשות רבה, מסמל המשך של חיים ושל אמונה. בני המשפחה, חברים, מפקדים וחיילים מן היחידה הגיעו להשתתף ולהוקיר את זכרו של הצעיר שידע לשלב עוז ותמימות, גבורה ולב טוב.
ביום ראשון הקרוב תתקיים אזכרה לסמל אריאל סוסנוב הי"ד בבית הכנסת "ישמח משה" באור יהודה (רחוב הרב עובדיה 2). משפחתו של אריאל, כמו משפחת חיימוב, נושאת על כתפיה את הכאב אך גם את הגאווה. הם ממשיכים להאיר את דרכו של הבן שנפל, להחזיק את הבית, ולמצוא בכל יום מחדש את הכוח להאמין שהחיים, עם כל מורכבותם, חייבים להימשך.
במלאות שנה לנפילתם של השניים, בתוך מציאות ביטחונית מתוחה שבה השקט שברירי והלבבות דרוכים, עולה הצורך לעצור לרגע ולמצוא פרופורציה. לראות כיצד משפחות שכולות, באמונה ובאהבה, מלמדות את כולנו שיעור של עמידה, של גבורה מסוג אחר. הן מוכיחות כי הניצחון האמיתי לא נמדד רק בשדות הקרב, אלא גם בחוסן הנפשי, ברצון לשמור על אחדות המשפחה והעם, וביכולת להמשיך לחיות למרות הכל.
נאור ואריאל היו בני דור צעיר שגדל לתוך מציאות לא פשוטה, דור שמבין שהחירות והביטחון אינם מובנים מאליהם. הם יצאו לקרב לא מתוך חיפוש אחר תהילה, אלא מתוך אחריות, שליחות ואהבת הארץ. במותם הם ציוו לנו את החיים, אך יותר מכך, הם השאירו צו רוחני, צו של אמונה, אחריות ואחדות.
כשמביטים השנה סביב, בין חגי תשרי, בין תפילות הסליחות והתקווה לשלום, קל להבין עד כמה זכרם חי. כל משפחה שמדליקה נר, כל חייל שעומד על משמרתו, כל ילד שגדל באמונה ובאהבת הארץ, כולם חלק מהמורשת שהם הותירו אחריהם.
המוסר השכל אולי פשוט אך עמוק: איננו בוחרים את הניסיונות שהחיים מציבים בפנינו, אך אנחנו כן בוחרים איך להתמודד איתם. משפחות חיימוב וסוסנוב מלמדות אותנו שלא משנה כמה קשה, יש בכוח האמונה, האחדות ואהבת האדם, כדי לרפא, כדי לבנות, כדי להמשיך הלאה.
נאור ואריאל אינם איתנו בגופם, אך נוכחותם ממשיכה להאיר. היא נמצאת בשירים, בזיכרונות, בתפילות, ובעיקר בלבבות של כולנו. יהי זכרם ברוך.
