מארק ידגרוב ניסה בכל כוחו להציל את הוריו אך ראה את המחבלים הארורים רוצחים אותם לנגד עיניו * לאחר מכן הוא התעשת ובגבורה גדולה הציל את חייהם של רבים משכניו
מארק ידגרוב, בנם יחידם של יורי ורוזה ידגרוב הי"ד שנרצחו ביום שמחת תורה באופקים, הוא גיבור לאומי. סיפור הגבורה הלא ייאמן שלו מצמרר ומדהים. ברגעי האימה של יום שמחת תורה בבוקר, כאשר מחבלים בני עוולה הגיעו לבניין בו הוא מתגורר יחד עם הוריו בעיר אופקים, הוא סיכן את נפשו מספר פעמים והציל את חייהם של רבים משכניו. בראיון מיוחד לעיתון 'מנורה' שנעשה על ידי חבר נשיאות הקונגרס מר דוד בורוכוב, מספר מארק על רגעי האימה:
"בשעה שש וחצי בבוקר, אני הייתי בחדר ושמעתי אזעקות צבע אדום. היו הרבה בומים ולא הבנתי מה קורה. מיד קמתי ונכנסתי לחדר של ההורים שלי. הם היו מעט מבולבלים וביקשתי מהם לקום מהר מהמיטה וללכת למרחב המוגן. לאחר מכן יצאתי לחצר, וראיתי בשמיים רחפנים, בערך ארבעים או חמישים. הם החלו לפתוח באש עוד שהם היו באוויר. אנשים החלו לצרוח ולברוח. כשאני ראיתי את זה הייתי בשוק ולא הבנתי מה לחשוב ומה לעשות. לא הבנתי איך הם נכנסו לעיר שלנו. אמרתי מיד לאבא שלי ואמא שלי לבוא איתי למקלט. אבא שלי, שהיה אדם קצת עקשן, לא האמין שיש מצב כזה שיש מחבלים שחדרו לישראל והצבא לא טיפל בזה. תוך כדי, הגיעו מחבלים לבניין שלנו והחלו לצעוק. אחד מהשכנים יצא מהחלון וצעק להם למה הם עושים רעש בשעה מוקדמת, הוא לא הבין שאלו מחבלים. באותו רגע הוא קיבל צרור ונהרג. לאחר מכן הם הרגו גם את אשתו שיצאה לחלון וצעקה. אחרי דקה היתה עוד אזעקה והשכנים רצו למקלט. המחבלים חיכו לכולם בחדר המדרגות וירו בכל מי שהגיע למקלט. לאחר מכן המחבלים זזו משם למקום אחר, והשכנים ביקשו ממני לעזור להם לפתוח את המקלט לאחר שכנראה הוא היה נעול. הגעתי למקלט והצלחנו לפתוח אותו. כשהוא נפתח, רציתי לחזור ולקחת את אבא ואמא שלי למקלט כדי להגן עליהם למרות שידעתי שמדובר בסכנת חיים כי בחוץ עמדו המחבלים וירו בכולם. כשרצתי לכיוונם, ראיתי שהם עומדים בחוץ והמחבלים בדיוק הגיעו אליהם וירו בהם".
"צעקתי: אבא! אבא! אבל הבנתי שאני כבר לא יכול לעזור לו… מיד רצתי למקלט וסגרתי מאחורי את דלת הברזל. כשבאתי לנעול אותה, שמתי לב שהמחבל שרדף אחרי והיה מעבר לדלת, הכניס את הנשק שלו בין הדלת לבין הקיר, כך שלא הצלחתי לסגור אותה הרמטית ולנעול. הוא ניסה לפתוח את הדלת אבל לא הצליח כי אני החזקתי חזק את הדלת. הדפתי את הנשק שלו ונעלתי את המקלט מבפנים. לאחר מכן המחבלים הסתובבו סביב המקלט וניסו לחפש כניסה אחרת תוך כדי שהם צועקים "אללה הוא אכבר", הם היו בערך שבעה או שמונה מחבלים. הם מצאו את הצינור שדרכו נכנס אוויר והתחילו לירות לתוכו. המקלט החל להתמלא בעשן וכל מי שהיה בפנים החל להיחנק. חלק מהאנשים שהיו בפנים החלו לצרוח מרוב פחד, צרחות שאני לא שמעתי בחיים שלי. לא ידענו מה לעשות באירוע הזה והיינו שם נעולים במשך שמונה שעות. במשך כל הזמן הזה, המקלט היה אפוף עשן ולאנשים החלו קשיי נשימה. לקחתי את הגופייה שלי ושמתי אותה על הפה והאף שלי והוריתי לכל מי שהיה שם לעשות כמוני, כדי לסנן מעט את העשן ולשאוף יותר חמצן מאשר עשן. לאחר כמה שעות, שוב הגיעו למקלט מחבלים, שמענו את הצעקות שלהם מבחוץ. בשלב הזה הגיעו החיילים והמשטרה וחיסלו אותם. לאחר מכן הם דפקו לנו על הדלת ואמרו לנו שהם הצבא ואנחנו יכולים לפתוח. היו כמה דקות שלא האמנתי להם ולא פתחתי וגם אנשים שהיו שם ביקשו ממני לא לפתוח. לאחר מכן החלטנו כולם לפתוח את המקלט וראינו מולנו חיילים שאמרו לנו שהכל טוב והשטח מסביב נקי. החיילים נתנו לנו מים וכל הדברים שהיינו צריכים. מיד יצאתי משם לחפש את הגופות של אמא ואבא. לא מצאתי אותם רק את המקלות שלהם ואת הדם שנשאר על הרצפה. החיילים שהיו שם אמרו לי לא להתקרב לגופות שלהם כי זה מראה שהיה קשה לראות".
גיבור ישראל שעוד ידובר בו.
