הניסיון העשירי שבו נתנסה אברהם אבינו – עקדת יצחק – היה הקשה מכולם והגדול שבהם, וזכותו עומדת לנו בכל הדורות. הרמב"ם כותב1, שתכליתו של ניסיון העקדה הייתה לפרסם בעולם שני נושאים מרכזיים ביסודות היהדות:
א) "להודיע אותנו גבול אהבת ה' ויראתו, עד היכן היא מגעת". כלומר, להמחיש עד כמה צריך האדם למסור את כל אשר לו למען אהבת ה' ויראתו.
ב) "להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת ה'". נכונותו של אברהם לשחוט את בנו יחידו מוכיחה, שהיה בטוח לחלוטין שזהו ציווי ה'. אילו לא היה בטוח בכך לגמרי, ברור שלא היה עושה זאת. ניסיון העקדה מוכיח אפוא את עוצמת הוודאות של קבלת הנבואה אצל הנביא.
אהבה טבעית
היסוד הראשון מבטא את עוצמתה המופלאה של אהבת ה', השונה מכל אהבה אנושית. יש אהבה שבין אדם לחברו. אהבה זו גורמת לאדם להתמסר לרעהו, לוותר על תועלתו האישית למענו, ואם חלילה יארע רע לחברו – יכאב לו הדבר, והוא ישתדל בכל יכולתו להיטיב לו.
אהבה עמוקה יותר היא זו של האב לבנו. הבן הוא חלק מאביו, והאב אוהבו אהבה טבעית. גם אם אין לבן שום מעלה מיוחדת אוהבו אביו אהבת נפש. האב מסור כל-כך לבנו, שאם יארע דבר רע לבן, יזדעזע האב עד פנימיות נפשו וימסור הכול למענו, עד כדי סיכון חייו ממש. זה שיאה של האהבה האנושית.
בעומק הנשמה
אולם אהבת ה' היא אהבה שונה לחלוטין. זוהי אהבה עמוקה ועצומה כל-כך, שלמענה מוכן האדם למסור הכול ממש – אף את חייו וחיי ילדיו, ובלבד שלא לאבדה. אהבה זו קבועה בעצמיותו ממש, בעצם נקודת נשמתו. שום גורם אנושי אינו יכול לעמוד נגדה, שכן היא נטועה בעומק הנשמה, שלמעלה מכל התחושות הטבעיות.
עוצמתה העזה של אהבה זו נתגלתה בניסיון העקדה, שבו עמד אברהם אבינו. כאשר אברהם כבש את רחמי האב לבנו יחידו והיה מוכן להעלותו לעולה על-פי ציווי ה' – בכך הוכח בעליל, שאהבת ה' עמוקה מאהבת האב לבנו ומכל קשר אנושי הקיים על-פני האדמה.
בית-המקדש
שני היסודות הללו, שפורסמו בעולם על-ידי ניסיון העקדה, באו לידי ביטוי גם בבית-המקדש, הוא המקום שבו התרחש ניסיון העקדה. עבודת ה' העליונה ביותר – עבודת הקרבנות – היא השלמות של אהבת ה' ויראתו. והיסוד השני, על ההתאמתות המוחלטת של התגלות ה' בנבואה, התבטא בהשראת השכינה המופלאה שהייתה בבית-המקדש, שנתנה אפשרות לכל יהודי לעלות ולראות במו-עיניו את השכינה האלוקית.
