דניאלה יוסיפוב
ביקור מרגש מלא בהשראה בביתה של הגב' לאה כהן בתל אביב.
לאה נולדה בארץ בשנת 1944 לפני קום המדינה, בוכרית גאה, נשואה ליצחק יליד מרוקו ואם מסורה. במשך כמעט ארבעים שנה היא הייתה מורה, ולאחר פרישתה המשיכה להתנדב וללמד. לאה בחרה להכין מתכון מיוחד וחגיגי שמזכיר לה את בית אבא – אושפולוב. סיפורה של לאה מעורר השראה ומלמד אותנו המון על מטרות והגשמה.
בן של א"י
לאה מספרת את סיפורו המרגש של אביה, בן ציון מרזקנדוב, רוקח במקצועו, שעלייתו לארץ ישראל הייתה מסע קשה ומסוכן. "אבא שלי עלה לארץ בתקופה שבה לא הייתה מדינה. הוא עבר דרך מאוד קשה, ולא היו להם אישור עלייה", היא מתארת וממשיכה, "כדי להימלט מרדיפות בשל יהדותם, נאלץ אביה לזרוק את עצמו ואת אחותו מהרכבת, בדרכם לפרס. אבא שלי היה בטוח שאחותו נהרגה, אך לתדהמתו הם נפגשו בסופו של דבר בבית הסוהר. כשהוא ראה אותה, מרוב שמחה הוא התעלף. לאחר העלייה לארץ, נאלץ בן ציון לעבוד כירקן בשל הקושי בשפה, אולם אהבתו הגדולה לארץ ישראל לא עזבה אותו. אבא שלי תמיד אמר, "קוראים לי בן ציון, בן של ארץ ישראל'. הוא היה מעורב מאוד בקהילה היהודית בשכונת התקווה ובנה את בית הכנסת 'אחים בוכרים' יחד עם קבוצת אנשים. הוא שימש שם כחזן, גבאי וגם דרשן".
שמונה דורות בארץ
"המשפחה של אימי, שורשיה בארץ ישראל נמשכים יותר משמונה דורות. סבתא שלי מצד אמא, סבתא שרה, הייתה אישה צדקת מיוחדת שגדלה על אהבת הארץ. היא נולדה בירושלים למשפחה שכל הבנים שלה היו חברים בלח"י ובאצ"ל, ומסרו את נפשם למען בנייתה של ארץ ישראל.
סבא שלי, שהיה רב קהילה בבוכרה, החליט לעלות לארץ כדי למצוא שידוך בארץ ישראל. כשהגיע לארץ, הוא הכיר את סבתא שרה שהייתה אז צברית לעומתו, הם התחתנו ונולדה להם בת בכורה כאן בישראל. לאחר תקופה, סבא שלי החליט לחזור לבוכרה, מכיוון שהיה רב הקהילה, והוא לקח את סבתא שלי יחד עם התינוקת לבוכרה. בבוכרה נולדו להם עוד שלושה ילדים. למרות שהילדים גדלו בבוכרה, הם שלטו בשפה העברית, בזכות סבתא שרה שלימדה אותם לקרוא ולכתוב". מתארת הגב' לאה וממשיכה, "כשהרדיפות נגד היהודים גברו, סבא וסבתא שלי החליטו לעלות לישראל. סבא ברח ראשון וסבתא שרה נאלצה לברוח עם הילדים למסע רגלי קשה לכיוון פרס. היא סיפרה איך ביום הם התחבאו ובלילה צעדו, ההליכה הייתה קשה מאוד, פיזית ומנטלית, רק לאחר שהגיעו לפרס הם הרשתה לעצמה קצת מנוחה מהדרך".
אהבת חיי
"האהבה ללימוד ולהוראה הוחדרה בי בילדותי על ידי אמא שלי, היא פיספסה את הזכות ללמוד כי נאלצה לעבוד מגיל קטן, אך היא תמיד הדגישה כמה חשוב ללמוד. במשך השנים היא רצתה שאהיה מורה ולכן כמעט ולא הייתי במטבח. הייתי צופה בה מדי פעם כשהיא מבשלת, ובהמשך השנים, כשהתחתנתי, למדתי איך לבשל בעצמי. אני זוכרת כיצד אימי הייתה גאה בי שקיבלתי את תעודת ההוראה. עבדתי בבית הספר 'ישורון' במשך 33 שנים, ובסך הכל עסקתי בהוראה במשך 38 שנים עד לפרישתי. עד היום אני מתנדבת כמורה וממשיכה ללמד. בזכות ההתמדה וההשראה שהעברתי לתלמידים, קיבלתי את תואר "יקיר החינוך הדתי", רק עשרה אנשים בכל הארץ מקבלים את התואר הזה בכל שנה על תרומתם לאחר גיל הפרישה. כבר 24 שנה שאני מתנדבת בשני בתי ספר, 'שורשים' בשכונת שפירא ובית הספר 'ישורון' בחולון.
ללמד זה אהבת חיי, אני חיה את הלימוד. לאורך השנים הייתי מורה מצטיינת, ואף זכיתי במדליה משרת החינוך ובתעודות הוקרה רבות. אני תמיד אומרת, שתפקיד המורה הוא להעביר את השיעור בצורה מעוררת השראה, וזה מה שאני מנסה לעשות. יש לי תלמידים שהפכו לרבנים, מורים ובעלי שם, והם תמיד אומרים שזכו ללמוד אצלי, ושזה עזר להם להצליח ולהשקיע בלימודים.
למרות שעבדתי כל כך הרבה שנים כמורה, לא הזנחתי את שאר התחביבים שלי. למדתי תיאטרון, קוסמטיקה, תכשיטים, ויותר מכל – אהבתי להיות במקהלה בוכרית. המקהלה נתנה לי המון, כתבתי שירים וחמשירים. הייתה תקופה שגם לימדתי מוזיקה, את האהבה למוזיקה קיבלתי מאבא ואמא, שהיו מוזיקאים ואהבו מאוד לשיר. אבא שלי אהב לשיר פיוטים ושירי קודש, והבית תמיד היה מלא בשמחה ובמנגינות".
לימוד השפה הבוכרית
"אבא שלי אהב מאוד את השפה הבוכרית, ותמיד היה אומר לי ללמוד אותה. שאלתי אותו פעם, "אבא, למה אני צריכה ללמוד את השפה?" והוא היה עונה לי, "נשמה של אבא, יום אחד תצטרכי את זה". אכן, עם הזמן התחלתי לאהוב את השפה והפכתי אותה לחלק מחיי. השפה הבוכרית היא שפה ייחודית, שנוצרה מחיבור של מילים ממספר שפות שונות – הודית, ערבית, פרסית, טג'יקית, טורקית, ואפילו עברית. למשל, במילים כמו "סחר מאבי-יו" (הגיע הבוקר- עלות השחר), ניתן לשמוע מילים עבריות בתוך השפה.
אני מאוד גאה בשפה הזו. כתבתי המון חמשירים מצחיקים, תוך שימוש במילים בוכריות, וב"ה גם זכיתי לתרגם שיחון מעברית ואנגלית לבוכרית. למרות שאני נשואה למרוקאי, אני כולי בוכרית – חיה את השפה, את האווירה, את המאכלים, את התלבושות ואת כל תרבות החיים הבוכריים. גם הילדים שלי מכירים את השירים הבוכריים ויודעים להכין את המאכלים המסורתיים".
אין "לא מצליח"
"טיפ לדור הצעיר: תשימו לעצמכם מטרה בחיים ותשיגו את המטרה, תגשימו חלומות. אין דבר כזה "לא מצליח", תמיד תלמדו! כל נושא שיש בעולם אני תמיד מוכנה לשמוע וללמוד, זה רק מעשיר ונותן לי עוד כוח. אני למדתי הרבה דברים לתועלת עצמי ולביטחון העצמי שלי. בנוסף, לראות את האור ולשמוח ולהבין שהכל מבורא עולם, שום דבר לא מובן מאליו ולדעת תמיד להיות בהודיה".
טוב על הלב
"בחרתי להכין אושפולוב, כי זה מאכל חגיגי שעושה טוב על הלב. תמיד כשאמא שלי הייתה מכינה אושפולוב, זה היה משרה לנו אווירה של חג בבית, היינו מבינים שיש חגיגה. זה תבשיל שממלא את הלב בשמחה.
אושפולוב – לאה כהן
רכיבים:
חצי קילו בשר בקר – קוביות גדולות
6-5 גזרים חתוכים לגפרורים עבים
2 כוסות אורז פרסי
2 בצלים חתוכים לפרוסות
חופן חומוס
חופן צימוקים
חצי כפית פלפל גרוס
כפית מרק עוף
אופן ההכנה:
מחממים סיר עמוק מותאם לאושפולוב (דאג צ'ויאן), מוסיפים כרבע כוס שמן קנולה, מוסיפים את הבצל ומטגנים עד שמזהיב.
בינתיים בסיר נפרד מטגנים את הבשר עם מעט שמן ומשאירים על האש כ-20 דקות.
לאחר שהבצל הזהיב מוסיפים את הגזר ומבשלים כ-5 דקות.
משרים את האורז במים חמים עם מעט מלח.
לאחר שהבצל והגזר התבשלו כ-5 דקות מוסיפים את התבלינים, הצימוקים והחומוס.
מוסיפים את הבשר שבישלנו בנפרד לסיר האושפולוב, סוגרים את המכסה ונותנים בישול של כחצי שעה, עד שהבשר מתרכך יחד עם הגזר.
מוסיפים את האורז שהשרינו ועליו 2 כוסות מים רותחים, כדי שיהיה סנטימטר של מים מעל האורז.
שמים מגבת ומעליו את המכסה ומבשלים כ-20 דקות.
לאחר כ-20 דקות מכבים את האש ומשאירים את המכסה סגור כ-10 דקות כדי שהאדים ימשיכו לבשל את האורז.
מוכן! מכינים סלט ירקות ומגישים!
סרטון אופן ההכנה יעלה ביום חמישי בשעה 15:00 ברשתות החברתיות של הקונגרס, חפשו ברשת: בוכרים.קום