ר' אהרן שלומוף היה נצר לשושלת יהדות בוכרה הוותיקה, סבו היה רבי שלמה מוסיוף, ממקימי שכונת הבוכרים בירושלים. המשפחה עלתה לארץ בתחילת המאה ה־20 והייתה שותפה מלאה בבניין הרוחני והחברתי של ירושלים.
בצעירותו גדל שלומוף בפלורנטין בתל אביב, שירת בחיל החימוש, ויצא לדרך עסקית בינלאומית, שם היה מעורב בפעילות ציבורית ציונית ועמד בראש ארגון "הנוער העברי" בניו יורק. משם המשיך ליפן, שם ניהל עסקים בענף הפנינים, אך לא שכח לרגע את עמו ואמונתו.
בראיון שנערך עימו בדצמבר 2022 בעיתון 'מנורה', הוא תיאר כיצד נולד הרעיון להפיץ כרזות תפילה: באחת משבתותיו ביפן, כאשר נענה לקריאה לעזור ליהודי מירושלים שחלה ונשאר לבדו במלון. משפחת שלומוף הזמינה אותו לשבת, טיפלה בו, ובמוצאי השבת הוא הבריא והעניק להם במתנה תנ"ך בהוצאת קורן.
"יחד עם תנ"ך נוסף וכרזות 'בריך שמיה' שקיבלתי מהארץ, הרגשתי שצריך לעשות משהו", תיאר והחל במסע רוחני חובק עולם: הפצת לוחות קודש, ספרי תפילה, ברכות ומתקני תפילה מהודרים בכל בית כנסת, בית מדרש, מוסד וקהילה אפשרית. בכל מקום שמו הופיע בשורה הצנועה שבתחתית: "לזכות אהרן וזיוה שלומוף".
אהרן שלומוף הפך למוסד בקהילות ישראל: מהרבנות הצבאית ועד בתי כנסת קטנים בערי פריפריה, כולם קיבלו ממנו לוחות תפילה חינם. הוא שלח משלוחים גם לחו"ל, עם קבוצות תיירים, בשליחויות דיפלומטיות ובסיוע של שליחים. היו לו מעריצים נלהבים מכל העולם. "פעם בטייוואן", סיפר, "ניגש אליי צעיר ונשק את ידי בהתרגשות. הוא אמר לי: 'אני מחפש אותך כבר שנים. לא האמנתי שאתה חי בדור שלנו'".
הכתב דביר עמר, עיתונאי ערוץ 7, פרסם בעבר ציוץ: "מי הם בני הזוג שלומוף ששמם מתנוסס על כל קיר של בית כנסת בו אני מבקר?" זו הייתה תגובה אותנטית לסיפורו של אדם אחד עם חזון פשוט, להחזיר כבוד לבית הכנסת, לרגש כל מתפלל.
בפנסיה שלו הוא לא נח, אלא המשיך בכתיבה: מאמרים תורניים, גימטריות ("מעשה חושב" – ספרו עב־הכרס) וגם טורים דעתניים על החברה הישראלית, החיילים והמצב הפוליטי. הוא האמין בגאווה יהודית, בכבוד לחיילי צה"ל ובחיזוק מוסדות התורה. אבל יותר מכל הוא האמין בכוחה של אות אחת על קיר. אות שמעוררת יראה, שייכות, חיבור. המנורה שצייר הפכה לאייקון יהודי מוכר בכל תפוצות ישראל. ואותה מנורה כעת תיזכר גם כזיכרון חי לאיש שהפיץ אותה ודרכה, אור.
