השבוע, החל מיום חמישי ועד מוצאי שבת, יערכו שלוחי ורבני חב"ד התוועדויות וחגיגות 'חג הגאולה' -י"ט כסלו, יום שחרורו ממאסר של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי * העדה הבוכרית מוקירה את פעילותה הענפה של חסידות חב"ד בברית המועצות וזוכרת לה חסד נעורים, לימים שבהם היהדות התנהלה בסתר גמור מפני השלטון הקומוניסטי * סיפורים רבים מבני העדה הבוכרית נקשרו סביב אדמו"רי ואנשי חב"ד ובפרט ביום י"ט כסלו המזוהה כחג הגאולה
כמדי שנה בשנה יתכנסו בארץ ובכל רחבי תבל רבבות אלפי ישראל, לחוג בצוותא את חג הגאולה בי"ט כסלו. ביום זה שוחרר רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד, ממאסרו ברוסיה הצארית. בהתוועדויות יסבו יחדיו חסידים ואנשי מעשה לצד מבקשי ה' מכל חוג ועדה בישראל, יעלו את לקחי פרשת המאסר והגאולה ויעוררו את הלבבות להתחזק בלימוד תורת החסידות והליכה בדרכיה.
מחלוקות ועלילות
בימי אדמו"ר הזקן, הדור השלישי של החסידות, כבר היתה התנועה החסידית מבוססת למדי. מרכזי חסידות פרחו ופעלו כמעט בכל עיר ועיירה, ערים ואף מחוזות שלמים נסחפו לגמרי אל תוך ההוויה החסידית, רוח חדשה של שמחה וחיות בעבודת ה' החלה מפעמת בשכבות רחבות של העם היהודי במזרח אירופה.
באותם ימים הגיעה להתלהטות מחודשת המחלוקת שפרצה בשחר ימיה של התנועה החסידית. הולכי רכיל ומחרחרי ריב הוציאו את דיבת החסידים רעה, והעלילו עליהם עלילות שקר כאילו סטו מדרכי התורה. החיצים העיקריים כוונו לעברו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מהעיר לאדי, מייסד חסידות חב"ד ומנהיגה הכללי של החסידות ברוסיה ובליטא.
לאחר שנוכחו כי אין בכוחם לבלום בדרכי הסברה ושכנוע את התפשטותה של התנועה ההולכת ומתרחבת, החליטו קיצונים במחנה ה'מתנגדים' לנקוט בצעד נפשע ולהלשין הלשנה שקרית לשלטונות. הם העלילו כי הכספים שהרבי מקבץ ושולח להחזקת היישוב היהודי הנאנק תחת השלטון הטורקי בארץ ישראל, אינם אלא כספי תמיכה הנשלחים על ידו לאימפריה הטורקית במלחמתה בצאר הרוסי. לזה נוספו עוד הלשנות, שעסקו גם בצד האידיאולוגי של השיטה החסידית.
מאסר הרבי
מרכבה שחורה המיועדת להובלת מורדים במלכות, עשתה את דרכה בחשכת הליל ברחובותיה של העיירה ליאזנא (שברוסיה הלבנה), במקביל נעה פלוגת שוטרים מזויינים בראשות קצין בכיר, אל אחד מבתי העיירה. חיש מהר הקיפו השוטרים את ביתו של הרבי, הקצין הבכיר הודיע לאדמו"ר הזקן כי הוא עצור בפקודת הצאר הרוסי. הרבי נצטווה להיכנס אל המרכבה, ותחת משמר כבד יצאה המרכבה את רחובות העיירה בדרכה לעיר הבירה, פטרבורג. האופן שבו התבצע המאסר, ובייחוד הובלת הרבי במרכבה השחורה הידועה לשמצה, לא הותירו ספיקות בלב החסידים בדבר חומרת הסכנה בה הרבי שרוי.
מופתים בדרך למאסר
בדרכם למאסר, בצהרי יום שישי, ביקש הרבי לעצור את המרכבה לכבוד שבת, אולם השר האחראי סירב לבקשתו וציוה להמשיך בנסיעה. לא עבר זמן רב והנה לפתע נשבר אחד מגלגלי המרכבה והיא עצרה מלכת. מיד הוזעקו פועלים מהכפר הסמוך לתקן את התקלה והמרכבה המשיכה בדרכה. רק החלה המרכבה לנסוע, והנה נפל אחד הסוסים ומת. העגלון ההמום שלא הבין את סיבת הדבר רץ לקנות סוס חדש, אך גם לאחר רתימתו למרכבה לא הצליחו הסוסים להזיזה ממקומה. עתה, כשנעשה ברור כי יד ה' בדבר, הועמדה המרכבה בצד הדרך והרבי שבת במקום. רק לאחר צאת השבת המשיכה המרכבה השחורה בדרכה לבית הסוהר. בהגיעם לעיר הבירה פטרבורג, נכלא הרבי ב"מבצר פטרופבלובסק" האימתני, שם נחקר ארוכות אודות הטענות וההלשנות שטפלו עליו.
היערכות להתוועדות
"כל פעם במקום אחר" כך תיאר ר' יהודה סעידוב מנתניה את מיקום חגיגות וציון יום י"ט כסלו בברית המועצות, בראיון עבר שנערך עימו. "בבית ניאזוב, בבית מולקנדוב, איפה שהיה מקום. בכור בן עמנואל מולקנדוב היה מנהל בטקסטיל, אני זוכר לפחות פעמיים שהיינו מגיעים לבית שלו והרבנים היו מדברים, היה אוכל בשפע על השולחן, והיו מעבירים לנו שם את ההתוועדות. לצערי, לא ידענו הרבה מעבר, י"ט כסלו היה עבורנו חג של ממש. צריך להבין את רוח התקופה, הכל היה בהסתר מוחלט, לכן היו מביאים למקומות האלו רק קרובי משפחה ואנשים שמכירים. זה לא היה אירוע שפתוח לקהל הרחב. גם כאשר למדנו בישיבה במשך כל השנה, ברח' גישמעל בביתו של רפאל חודיידטוב, בהתחלה היינו ממש מספר מצומצם מאוד של אנשים- שלושה או ארבעה צעירים, אחר כך ולקראת סוף שנות השבעים היינו למעלה מעשרים בחורים. לקראת העלייה של שנות השבעים הם פחדו שכל היהודים הרבניים יעלו לארץ ולא יישארו בעיר מוהלים ושוחטים, אז אותנו הבחורים היותר צעירים -היינו בסך הכל בני עשרים- לימדו שחיטה בפועל, על מנת שנהיה מוסמכים ליום שבו יצטרכו אותנו. למדנו גם תורה ותניא בכל יום, אפילו למדנו יידיש בשביל לשלוט בכתבים. אני יכול אפילו לומר, שלפני שלמדנו תורה למדנו יידיש ברמה גבוהה ורק לאחר מכן התיישבנו באמת ללמוד".
תחילתה של תנועה
הרבי ראה במאסרו גזירה משמיים, ואת שחרורו הוא ראה כסימן מלמעלה שעליו לגלות את סודותיה הכמוסים של התורה, שהיא 'תורת החסידות', אותה הפיץ ביתר שאת רבי שניאור זלמן שאף חיבר את ספר ה'תניא'. לפיכך, בי"ט כסלו מציינים בחסידות חב"ד את 'הלידה' של התנועה, ואת נקודת התפתחות שלה כחלק אינטגרלי מתורת ישראל.
תקופות השנים של החסידות פזורות בטווח של שבעת האדמו"רים ועד הרבי מליובאוויטש, ונפרסות על מספר יבשות בהתאם לרוח התקופה ולמלחמת העולם השניה, שפילגה את החסידות והעבירה את המרכז המנהל לניו יורק. מי שהעלה על נס את התנועה בבוכרה, היה השד"ר רבי שלמה יהודה לייב אליעזרוב, אשר הגיע מהעיר חברון לקהילת יהודי בוכרה בסמרקנד. עד הגעתו, הזרם החב"די היה מזוהה עם הקהילות האשכנזיות, אך תלמידו הרב חזקיה קייקוב פתח את השער לתלמידים נוספים, להיכנס בצל קורת החסידות. הבוכרים שהיו בסמרקנד שמרו על המסורת ועל יהדותם באופן הדוק מאוד, אך אלו החרדים שהיו ביניהם היו מתנועת חב"ד. "לא היה לנו לבוש שמזוהה כמו חב"ד, החרדים שהיו בקרב הבוכרים היו מאה אחוז חב"ד, לא ידענו שיש חסידויות אחרות, שעליתי לארץ, הייתי המום לראות שיש המון חסידויות", תיאר ר' יהודה סעידוב את שגרת החיים בצעירותו והמשיך: "הדבר שהיה מושך אותנו, את הצעירים, היה י"ט כסלו. חוץ מזה לא ידענו שום דבר, שהיו דברים כאלו היינו משתתפים, כל השנה היינו מחכים לזה, כי זה מה שידענו, החסידים האשכנזים היו עורכים התוועדויות נוספות, אך אנחנו הבוכרים היתה לנו התוועדות אחת בשנה, י"ט כסלו, חג הגאולה".
