בס"ד

13.2.2025 | ט"ו שבט התשפ"ה

0

פוסטים עלו השבוע

החדשות החמות:

>> חדשות שלישי > קהילה

הכפפות הורדו

"כולם השאירו בבית בנות זוג, ילדים, משפחות, קריירות - הרבה מה להפסיד ולמרות זאת אף אחד לא מדבר על הפסקה, כולם מבינים שצריך לסיים את המשימה. ולא יהיה עתיד טוב יותר בלי שאנחנו נפעל למענו" * הלוחם במילואים איציק יהושע ששירת בגזרת עזה, בטור מיוחד לסיכום חודש וחצי של לחימה 

"כולם השאירו בבית בנות זוג, ילדים, משפחות, קריירות – הרבה מה להפסיד ולמרות זאת אף אחד לא מדבר על הפסקה, כולם מבינים שצריך לסיים את המשימה. ולא יהיה עתיד טוב יותר בלי שאנחנו נפעל למענו" * הלוחם במילואים איציק יהושע ששירת בגזרת עזה, בטור מיוחד לסיכום חודש וחצי של לחימה 

לא יצא לי כמעט לכתוב ולשתף מחשבות מאז תחילת המלחמה, אז הנה כמה מילים לקראת שבת: 

ב-7 באוקטובר בבוקר, בין האזעקות והריצה לממ"ד בתל אביב, התחלנו לקבל הודעות מהפלוגה לרדת מהר דרומה ליחידת מחסני החירום של הגדוד. מיד קפצתי למחסן למטה לארוז ציוד אישי. בינתיים, סיכמנו עם חמותי שהיא וגיסי יעלו את מיטל והבנות צפונה לחיפה. לא הרגשתי בנוח להשאיר אותן לבד בלעדי בזמן מלחמה. 

אנחנו גדוד המילואים של אוגדת עזה (חטיבה דרומית), מכירים את הגזרה כמעט שני עשורים. בשנת 2015 אפילו עשינו אימון שמדמה השתלטות של מחבלים על אחד היישובים בעוטף עזה. את הנסיעה דרומה (או יותר נכון את ה'דהירה' דרומה) עשינו בלבנה של שני רכבים, כשהקדמי חמוש. היו ידיעות שהמחבלים יורים בדרום על רכבים צה"ליים, לקחנו את זה ברצינות. אפילו עשינו מקרים ותגובות איך פורקים ומתפעלים בעת אירוע…

לא אלאה אתכם בבלאגן שהצבא היה שרוי בו, שעיכב אותנו רבות מקבלת נשקים במהירות וקבלת גזרת הבית שלנו (עוטף עזה), אבל אני מניח שככה נראות מלחמות, ובמיוחד כשמגייסים 350,000 אנשי מילואים בבת אחת. מעל הכל נראה לי שככה זה כשגדוד שלם קופץ בלי צו 8 רשמי.

לאחרכמה ימים, הצבא החליט לשלוח אותנו לגזרת ג'נין, ולהטיל עלינו משימות כאן. יש כאן הרבה חמאסניקים במחנה הפליטים וסביב לו. מאז אנחנו כאן, מבצעים כל מה שהמערכת דורשת.

אני רוצה לעדכן שפה, כמו בשאר הגזרות, צה"ל מאוד אגרסיבי. יש כאן כמויות גדולות של חיילי סדיר ומילואים, יחידות מיוחדות ושב"כ. הכפפות הורדו והמחבלים מותקפים מהיבשה עם כוחות חי"ר, הנדסה וגם מהאוויר על ידי חיל האוויר. עוצמה שצה"ל לא הראה כאן מאז חומת מגן ב-2002. בתוך זה גם אנחנו תורמים את חלקנו הקטן.

ההבנה של הצבא היא שאנחנו נהיה כאן עוד תקופה ארוכה. המורל של האנשים גבוה. כולם השאירו בבית בנות זוג, ילדים, משפחות, קריירות – הרבה מה להפסיד ולמרות זאת אף אחד לא מדבר על הפסקה, כולם מבינים שצריך לסיים את המשימה. ולא יהיה עתיד טוב יותר בלי שאנחנו נפעל למענו.

זה מאוד מחזק – ההבנה שכולם כאן מבינים שהדברים תלויים בנו והעתיד של הילדים שלנו ושלכם בבית תלוי בנו ולא באף אחד אחר.

דבר נוסף שמחזק היא התמיכה מהבית של האנשים וכלל הציבור. 

אנחנו שומעים על דברים שאתם עושים. כאלה שתומכים בצורה חומרית, כאלה שמתפללים וכאלה בעצם זה שהם חזקים בבית, לא נשברים – הכל מאוד מוערך ומורגש כאן. התמיכה לא מובנת מאליה. כולנו אסירי תודה. אתם בלב שלנו, נותנים הרבה כוח להמשיך. 

אנחנו עם הנצח ואנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. 

תודה רבה לעם ישראל.

נגישות