בשבוע שעבר התכנסה אגודת הסופרים העברים לחוג ערב, תחת הכותרת "הבית שהיה ונשאר לתמיד". במהלך הערב ובהשתתפות בכירי הסופרים והמשוררים בארץ, צורפה הסופרת מגדה מלי כלנתר כחברה באגודה. כזכור ולקראת צאת ספרה השני "קללות מברכות" התראיינה הסופרת לפני כחודש לעיתון 'מנורה', במהלך הראיון תיארה הגב' מגדה את ספרה הראשון "שביל הפלאות" ועל שימושו הרב בשדה הטיפולי. כעת וביוזמת 'אגודת הסופרים' נערך ערב אומנותי לרגל קבלתה לאגודת הסופרים, במהלכו סוקר ספרה הראשון "שביל הפלאות" וכן שולבו תכנים אומנותיים לחברים ולמשתתפים בערב.
"מנחת הערב ומנכ"לית האגודה הגב' נירה תובל, תיארה את חוויתה על ספרה של הגב' מגדה מלי-כלנתר במילים: "תחילה קראתי את הספר כסופרת. חיפשתי ומצאתי פניני ספרות, אותם משפטים שמרווים את הנפש כשקוראים ספרות יפה. המילים שהם גשר, פיסה מקרביו של הכותב, שמהדהדות בנשמתו של הקורא".
"…פתאום הוצפו פניו בדמעות. זאת הייתה תמונה כמעט מוזרה. בבת אחת נעלם עורך הדין המצליח, הבטוח בעצמו – ובמקומו הופיע מולי ילד פעוט, שהצעצוע הכי יקר לליבו נשבר. ירון היה נבוך וניסה למחות את עקבות הבכי באצבעותיו. "איך שכחתי את הסיפור הזה," אמר בקול חנוק. "כמה עמוק זה היה תקוע…"
"אחר כך קראתי את הספר כפי שקוראים ספר מודעות. בשקיקת חיפוש המשמעות, המזור למכאובי החיים. למדתי מושגים חדשים וראיתי את הפתח לפניי, את אקט ההיזכרות הכול כך מתוחכם ופשוט שהיה מנוסח בבהירות וחיכה לי דף אחרי דף במרחבי הספר. נוגע בעדינות ובנחישות בנימי הנפש".
"…למרבה הצער, רובנו מבלים חלק גדול מדי מחיינו בבתים שאינם שלנו. בעמקי נשמתנו אנו יודעים זאת, אבל איננו יודעים איך למצוא את הדרך הביתה. תהליך ההיזכרות שאנו עוברים בטיפול, הוא מסע בעקבות הסימנים שפיזרנו בדרך אל הבית האבוד, ממש כמו שביל הפירורים של עמי ותמי. לכל אחד ואחת מאיתנו, יש מערכת בלעדית של סימנים. ריח, תמונה, מגע, זיכרון מופשט, צליל או סיפור. יהיו אשר יהיו הסימנים, בהתחלה הם חלשים ועמומים ובהדרגה הולכים ומתעצמים, עד היותם ברורים ומובהקים. אז אנו יודעים מהו מחוז חפצנו, מהו המקום שבו אנו מרגישים טוב."
"קראתי את הספר כאם, בשקיקת הגוף המזין את צאצאיו גם בעשור השביעי, הרחוק עדיין מזהב החיים המובטח. מיהרתי ומסרתי את הספר לבתי שמניקה את תינוקה, ואז הנחתי לכל. לכל ההגדרות. לא הייתי בת, רעייה, תלמידה, אם או אחות. כיביתי הבזקים של גלגולי עבר, ניקיתי את הזיכרון, השקטתי את מעיין המחשבות המייגע, ויתרתי, נכנעתי לכל מה שהזמן ערם, לכל רבדי הכחול שהחינוך, האהבה, הפחד, המסורת והמורשת ערמו על הווייתי. לרגע הקשבתי לתדר וחשתי נורה אחר נורה נדלקת, מהבהבת, נכבית, חושפת חושך, אור, הנחתי לעצמי לזכור. פקחתי את עיניי וקראתי:
"…גם בעולם הכאוטי תאב השליטה שאנחנו חיים בו יש שביל נקי ומאוזן, נשכח ונסתר מהעולם שלנו. בשביל הזה מתרחשים הניסים והנפלאות. גם אם העולם התכסה שכבות ואיבד את דרכו, צריך לזכור ולדעת שהשביל אכן קיים ולנסות להגיע אליו מבלי שיחלישו אותנו אלה שלא מאמינים בו. זהו שביל האיזון הפנימי… כאשר אנחנו מחוברים לתדר הנכון, אנו עושים בחירות נכונות והדברים מסתדרים לנו באופן שמחובר לסדר הקוסמי. אין צורך לפרוש מהעולם או מהחברה כדי להגיע לשביל הזה. בשביל הזה נמצאים ההורים האוהבים את ילדיהם ללא תנאי, גם בהיכשלם. שם נמצאים בני הזוג שדנים את בני זוגם לכף זכות, גם כאשר נדמה שאינם ראויים לכך. שם נמצא החבר שפנוי עבורנו ללא שיקולי תועלת וללא שיפוטיות. שם נמצא העולם המתנהל מתוך אהבה וקבלה ללא תנאי."
סגרתי את הספר. הכריכה הכתומה היציבה אוצרת את תוכו הכול כך מתוק. תדר המילים מהדהד בתוכי גם כשאני מתרחקת מעט מהשביל. אי אפשר לשכוח".
בנוסף, נאמו והשתתפו בערב: הסופר והמשורר, יו"ר אגודת הסופרים, מר צביקה ניר, המשוררת ד"ר דיתי רונן ופרופ' מירון איזיקסון. בתוכנית האומנותית במהלך הערב הופיע המלחין אבי בנימין, השחקנית אסתי קוסוביצקי והשחקן רמי ברוך.
