באר את התורה. בשבעים לשון פירשה להם (פירוש רש"י, דברים א,ד)
התרגום הראשון של התורה נעשה על-ידי משה רבנו, ערב כניסתם של בני-ישראל לארץ. על הפסוק בפרשתנו "הואיל משה באר את התורה הזאת", מסבירים חז"ל: "בשבעים לשון פירשה להם". הוא אף ציוום לכתוב את כל התורה בשבעים לשון, לאחר שיעברו את הירדן.
אולם במסכת סופרים מסופר: "מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל". וזאת למה? "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה". הדבר מעורר תמיהה רבה, שהלוא כבר משה רבנו תרגם את התורה בשבעים לשון, והשפה היוונית בכללן!
תחליף למשה
הסבר הדבר טמון בדיוק לשון חז"ל, שהשוו את תרגום התורה לא לחטא העגל, אלא ל"יום שנעשה העגל". בכך טמונה נקודת ההשוואה: גם יצירת העגל וגם התרגום לתלמי המלך, לא נעשו מתוך כוונה שלילית, אבל חומרתם היא בכך, שהיה יכול להסתעף מהם דבר חמור.
בעניין חטא העגל מסבירים מפרשי התורה, שבני-ישראל עשו את העגל לא כתחליף לקב"ה, אלא כתחליף למשה. כך טענו: "כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו". הם ראו שהקב"ה העמיד אדם גשמי כמקשר וכמחבר בינם ובין ה' – "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" – וכשראו שבושש לבוא, חשבו ליצור במקומו מתווך אחר – העגל.
הקב"ה יכול
כוונה זו כשהיא לעצמה הייתה טובה. זו הייתה למעשה מטרת בניית המשכן – להשכין את הקדושה בתוך מציאות גשמית בעולם הזה. מבין שני הכרובים הגשמיים יצא דבר-ה' ונתגלתה השכינה. על-פי אותו עיקרון עשו בני-ישראל את העגל, כדי ליצור כאן למטה דבר-מה שיהיה בדוגמת המרכבה האלוקית שלמעלה (והם בחרו ב"פני שור" שבמרכבה).
אך טעותם הייתה גדולה: כשהקב"ה קובע ששכינתו תתגלה דרך 'מתווך' כלשהו, אין אנו מרגישים אלא את דבר-ה'. ה'מתווך' נתפס כדבר נטול מציאות משלו, כדבר שכל תפקידו אינו אלא להעביר את דבר-ה'. אך כשאדם מחליט ליצור בעצמו 'מקשרים' בינו ובין הקב"ה, כאן עלול להיווצר מצב של 'שתי רשויות' ועבודה-זרה ממש. זו חומרת ה"יום שנעשה העגל".
תוצאת התרגום
כך גם בתרגום התורה: כשמשה תרגם את התורה וציווה לכתוב את התרגומים, על-פי הוראתו של הקב"ה – שרתה קדושת התורה בכל תרגום, ומנעה חשש שמא יפרשוה שלא כראוי; אולם כשהתורה תורגמה על-פי דרישת תלמי המלך, שלא בציווי ה', היה חשש לפירוש מוטעה, ולכן נאלצו החכמים לשנות במקומות מסויימים.
בפועל לא יצאה תקלה מתרגום השבעים, ואדרבה, על-ידי התרגום הגיעה האחדות האלוקית גם לגויים, ואף נקבעה הלכה, שהשפה היחידה שבה אפשר לכתוב ספרי-תורה היא יוונית, שזו שלמות הבירור והזיכוך של הלשון היוונית.
