לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה,יב)
בפרשת פינחס מסופר שכאשר אירע מעשה זמרי, לא ידעו בני-ישראל מה לעשות, אף-על-פי שהיו במקום משה ואלעזר וזקני ישראל. נענה פינחס, שהיה אז הצעיר שבחבורה, ואמר: "לא כך לימדתני ברדתך מהר-סיני? …קנאים פוגעים בו!".
ההלכה הזאת ("קנאים פוגעים בו") מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן". לו פינחס היה שואל אם מותר לו לפגוע בזמרי, היה מקבל תשובה שלילית, מכיוון שאין רשות לבית-דין לפסוק דין מוות על מעשה כזה. אבל כאשר הוא לא שאל שאלות בשעה כה רצינית של חילול-השם, ובאש הקנאות שבערה בו הלך והרג את זמרי – עשה את הדבר הנכון בזמן הנכון.
גדולים שותקים
מכאן אנו יכולים ללמוד הוראה, שלפעמים ישנם מצבים שגדולי-ישראל שותקים ואינם אומרים כיצד לנהוג. יכולות להיות לכך כמה סיבות, כמו, למשל, "כדי שיטול פינחס את הכהונה" – העניין הזה מחכה למישהו שיקום ויזכה בו, והלה צריך שתהיה לו מסירות-נפש לעשות את הדבר מבלי לקבל הוראה ישירה.
כשהולכים לעשות דברים שלא בהוראתם של גדולי-ישראל, יש בזה אמנם סכנה מסויימת. אין זו הליכה מוצקה על גשר של ברזל. אבל יש זמנים שיהודי צריך להיות מוכן לסכן את העולם-הזה והעולם-הבא שלו למען הקב"ה.
עם זאת צריך לזכור היטב, שגם במקרה כזה צריך לפעול על-פי התורה בלבד. גם במקרה פינחס, אפילו ש"אין מורים כן", הרי הדין של "קנאים פוגעים בו" הוא הלכה בתורה; אלא שהתורה עצמה אומרת, שזו "הלכה ואין מורים כן".
כשבוערת שריפה
אנו חיים בתקופה שבוערת בה שריפה. כשמביטים סביב רואים, שיש מאות אלפי יהודים שמנותקים מכל זיק של יהדות ושעומדים בסכנת הינתקות מעם-ישראל. בשעה כזאת לא תמיד צריך להתחיל להתפלפל, להושיב בית-דין ולדון אם מותר לבטל שעה של לימוד תורה כדי להציל נפשות.
יהודי צריך ללבות בקירבו את אש הקנאות החיובית, קנאות לאהבת-ישראל, לתורה ולקב"ה, וללכת להציל יהודים מבערות ומהתנתקות. ואזי זוכים ש"פינחס זה אליהו" יבוא ויבשר על בוא הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.
