מאת: יאיר בורוכוב
לקראת סיום נאומו מוכיח משה את העם: אתם הרי ראיתם במו עיניכם את גדולתו של הקב"ה; את מה שעשה לפרעה ולכל מצרים; ראיתם את כל הניסים המדהימים בהם הוליך אתכם במדבר ארבעים שנה.
אז איך? שואל משה בנימה של גערה, איך עד היום לא קלטתם ולא הפנמתם את מה שנאמר לכם במעמד הר סיני?
כולכם הייתם במתן תורה. כולכם שמעתם, כולכם ראיתם, אבל לא הפנמתם.
מכך מסיק משה רבינו: הקב"ה! הוא זה שלא נתן לכם את ההבנה וההפנמה עד היום הזה. וכך הוא אומר: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (דברים כ"ט).
לב היה לכם, אוזניים היו לכם, עיניים היו לכם. שמעתם וראיתם היטב את המסרים. אבל האוזניים לא הבינו מה שהן שומעות, העיניים לא הבינו מה שהן רואות, והלב לא הפנים את הדברים.
כשמעמיקים בזה, האירוע פשוט בלתי נתפס. עם שלם חווה את הרגע הכי דרמטי וחשוב בתולדות האנושות – מתן תורה, אחרי סדרה מטורפת של ניסים גלויים: עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שכל אחד מהם הורכב מאין ספור ניסים קטנים. עם ישראל ראה אלוקות בגילוי, מה שלא ראו גדולי הנביאים. מה קרה להם? למה המוח שלהם היה כל כך אטום?
הגמרא במסכת 'עבודה זרה' מתקשה גם היא בעניין זה, ועל כך אומר האמורא רבה: "שמע מינה לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין". ובתרגום לשפתנו: "אנו לומדים מכך שאדם לא עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, שהרי משה לא אמר זאת לישראל עד ארבעים שנה".
כאשר רב אומר משהו לתלמידו, לוקח לתלמיד ארבעים שנה לרדת לסוף דעתו ולהבין היטב, לקלוט ולהפנים את דבריו. זה תהליך נורמלי.
תוספות על המקום שואלים שאלה פשוטה אך מדהימה: אם זה תהליך טבעי שלוקח לאדם ארבעים שנה להפנים ולקלוט את דעת רבו, מדוע משה רבינו מוכיח אותם? זה הרי לגמרי נורמלי.
עונים התוספות: משה רבינו ראה שכבר עברו ארבעים שנה ולעם ישראל עדיין לא התיישבו הדברים בתוך הלב, הם עדיין אדישים ולא מגלים אכפתיות. הוא ראה בכך "כפיות טובה", ולכן הוכיח אותם: כבר עברו ארבעים שנה, ועדיין לא הפנמתם? אל תהיו כפויי טובה! תתעוררו. הפעם, תודה לה', התוכחה עבדה ועם ישראל קיבל לב מבין, אוזניים שומעות ועיניים רואות. סוף סוף נפל האסימון.
בשבוע שעבר התקיים בירושלים כנס מרגש בו נכחו יהודים מ-101 כוללי "תפארת לוי יצחק" ליהודים מבוגרים מכל רחבי הארץ, כחלק מרשת הכוללים שהקים נשיא קונגרס יהודי בוכרה העולמי מר לב לבייב, לבקשתו של הרבי מליובאוויטש לזכר ולכבוד אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון זצ"ל.
זה התחיל 45 שנה אחורה, במוצאי שבת קודש, כ' אב תש"מ, יום ההילולא של רבי לוי יצחק. בבית מדרשו של הרבי בברוקלין, ניו יורק, יושב הרבי ונושא שיחה לחסידים. הרבי מבקש ומפציר בקהל לפתוח כוללים ולהנציח בהם את זכרו של אביו. הרבי אומר במפורש לקהל שעבורו זהו הדבר החשוב ביותר והחביב עליו ביותר, כיוון שמדובר ב"כיבוד אב" שהוא, הרבי, מחויב בו.
הרבי מכריז שמי שיקבל על עצמו להקים כולל לזכר אביו רבי לוי יצחק, הוא יעניק לו ברכה מיוחדת ובקבוק משקה.
אלפי החסידים מאזינים בקשב רב לדבריו של הרבי, אך נראה שרק מעטים מבינים את גודל השעה. בתוך הקהל ניצב יהודי בוכרי צעיר לימים בשם לב לבייב. זו הפעם הראשונה שהוא נוכח בהתוועדות עם הרבי. הוא שומע את הדברים ומחליט לעלות ולבשר לרבי שהחליט להקדיש את הכולל שהקים בבני ברק ולהנציח בו את זכרו של רבי לוי יצחק.
אך כמו עם ישראל במדבר סיני, וכמו בכל תהליך קבלה של תלמיד מרב, יקח ארבעים שנה כדי שהעניין יופנם באופן מלא ומושלם; מר לבייב אכן הקים לא מעט כוללים לאורך השנים – אך בסביבות שנת תש"פ, ממש ארבעים שנה בדיוק לאחר אותה התוועדות, יצא לכבוש את העולם בסערה עם הפצת והרחבת רשת הכוללים "תפארת לוי יצחק", בסיוע ובשותפות עם הרב שלום דוכמן מארגון 'כולל חב"ד'.
בחזרה לבמה – ירושלים תשפ"ה. מר לבייב ניצב כעת לשאת דברים בפני תלמידי וראשי הכוללים. "אני שמח לעמוד מול כל כך הרבה רבנים חשובים ולומדי תורה. באמת שקטונתי", הוא פותח בדברי ענווה מתוקים. הוא מסביר בטוב טעם את הרציונל שבהקמת מסגרת לימודית ליהודים מבוגרים שיצאו למה שנקרא היום "פנסיה". כמה חשוב לתת דווקא להם משמעות, למידה ומסגרת שתרענן להם את היום.
"ניגשים אלי יהודים שלומדים בכוללים", אומר לבייב, "ומספרים לי שבזכות הכולל יש להם על מה לדבר עם הנכדים שלהם בבית או בשולחן שבת. יש להם ידע על הפרשה, הם לומדים, מחכימים, ואפילו מצליחים ללמד את בני המשפחה שלהם ולהשלים להם ידע יהודי שחסר להם לצערנו כיום במסגרות החינוך הממלכתיות בישראל".
מר לבייב משתף את הקהל באופן נדיר ברחשי ליבו: "הרבי הרי הבטיח לכל מי שיעסוק בפתיחת הכוללים שתהיה לו ברכה פי חמש מאות! הרי זו השקעה הכי טובה שיש. איזה עסק נותן לי תשואה כזו? מדובר בתשואה פנומנלית ובלתי נתפסת. אמנם אנחנו עומדים כיום ב-101 כוללים, אך מבחינתי היעד הוא לפחות אלף…!".
מעניין לגלות שמכל רבבות חסידי חב"ד בכל העולם דווקא מר לב לבייב, יהודי בוכרי, הוא זה שהתעורר לקיים באופן עמוק, מהודר, עוצמתי ותכליתי את בקשתו הנפשית של הרבי.
האם זה קשור לתכונה החזקה והנפלאה של יהודי בוכרה לשמר ולכבד את ההורים, הסבים והשורשים שלהם? האם זהו מעגל נוסף שנסגר בין חב"ד ליהדות בוכרה, לאחר 150 שנה בהם הצילו אדמו"רי חב"ד את עולמה הרוחני של הקהילה? האם ההשגחה העליונה בחרה דווקא את נכדו של רבי זבולון לבייב זצ"ל, תלמידו של הרב אליעזרוב, שליח האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש? התשובה היא: כן, כן וכן. כל התשובות נכונות.
*
כחסיד חב"ד וכבן העדה הבוכרית עולות בי שתי תחושות. מצד אחד – רגש של גאווה ענקית להיות יהודי בוכרי; העדה שהצמיחה מתוכה את החסיד היחיד בכל העולם שהבין והפנים באופן הכי עמוק ופנימי את הבקשה של הרבי ופועל בכל הכוח והעוצמה לממש אותה.
מצד שני צפות שאלות – איפה כל החסידים? היכן ראשי המוסדות? מה עם רבני הקהילות? כבר עברו ארבעים שנה וכולנו היינו אמורים להפנים, להבין ולהתעורר בהתאם. זה הרי הדבר הכי חשוב לרבי! זה הכיבוד אב שלו! ולא אני אומר את זה, אלא הרבי עצמו אומר את זה. יש למישהו ספק קל שבקלים שאם היה פועל בכיוון של הקמת כוללים על שם אביו של הרבי, איזה עידוד וברכות הוא היה מקבל מהרבי על כך?
באחת השיחות שנשא הרבי כמה חודשים לאחר שיצא בהכרזה על הקמת הכוללים, הוא אמר לחסידיו (שבת פרשת תרומה תשמ"א):
"בנוגע ל'כולל תפארת זקנים'. לאחר שדיברתי על כך, חשבנו שנעשה רעש גדול בכל מקום ונקים כוללים בכל מקום שאפשר. בפועל – קיבלתי מיד פתקים עם שאלות… מי צריך להיות יושב הראש (של 'כולל תפארת זקנים'), האם זה שייך לפלוני או לאדם אחר וכו'… לא עניתי, כי כאמור, זה לא ענייני לחלק עולם הזה ועולם הבא וכיבודים… אף על פי כן, עד היום לא רואים שעושים מה שצריך לעשות בנוגע ל'כולל תפארת זקנים'!…".
ובכן, חובת הכרת הטוב לרבי מוטלת לא רק על מר לבייב אלא על כל אחד ואחת מאיתנו: זו קריאה לכל מי שכבודו של הרבי יקר לו – אם אין לכם את היכולת והכוחות לפתוח כולל "תפארת לוי יצחק" ולכבד בכך את הרבי ואת בקשתו, לכל הפחות בואו נפתח בבקשה את הכיס ונתרום כולנו בעין יפה לרשת הכוללים הזו.
זה ישתלם לכם, לפחות פי חמש מאות. מילה של הרבי.
