החוקר ולטר יוסף פישל מציין שבמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה הייתה הקהילה היהודית בבוכרה, הקהילה השנייה בגודלה אחרי בגדד ומנתה 1000-800 משפחות. היהודים סחרו בשטיחים, פרוות, צמר, עורות, תה, סמים, עתיקות ואבנים טובות. הם עסקו בצביעת חוטי משי ואפשר לומר ששלטו בסחר המקומי ובסחר עם ארצות יבשת אסיה, בציודן של שיירות המסחר ובמשא ומתן לפדיון עבדים ושבויים.
לאסיה התיכונה הגיעו גם הרבה הודים שדאגו להביא סחורות אליה וממנה. ידוע שהחל מגירוש ספרד (רנ"ב,1492) הגיעו להודו יהודים רבים שעסקו במסחר. הם התיישבו בחופה המערבי של הודו ומשם סחרו עם יבשת אסיה, ובכלל זה עם אסיה התיכונה, שהייתה אחד ממרכזי הסחר החשובים ביבשת. בנתיב המסחר הזה הגיעו לאסיה התיכונה גם סוחרים יהודים. יש להניח שר' זכריה מצליח מתימן, מי שהיה הבר פלוגתא של חכם יוסף ממאן בבוכרה בשלהי המאה השמונה עשרה, הגיע לבוכרה דרך הודו. שייח אליהו הררי, אבי משפחות באבאיוף ויששכרוף, שמוצאו בחלב שבסוריה, הגיע גם הוא לבוכרה בשלהי המאה השמונה עשרה בעקבות קשרי המסחר שלו עם סוחרים בהודו.
גם על פי כמה וכמה מסורות משפחתיות של בני הקהילה הבוכרית, אבות אבותיהם הגיעו לבוכרה במאה השמונה עשרה.
במסגרת כנס בינלאומי שהתקיים במכון בן צבי, הציג מיכאל זנד תעודה המיוחסת לרב ממאן ואשר מתוארים בה חיי הקהילה בבוכרה בעת הגיעו אליה בשלהי המאה השבע עשרה. מן התעודה עולה שחיי הקהילה היהודית בבוכרה היו חיוביים הרבה יותר משידענו עד לפרסומה. מצד אחד, עולים מהתעודה קשיים, לעיתים אף חמורים בשמירת ההלכה היהודית ואולם מצד אחר עולה ממנה שבני הקהילה הקפידו לשמור על מנהגים עתיקי יומין והקפידו הקפדת יתר בנושא השחיטה הכשרה. כתובה שנכתבה בבוכרה בשנת תקנ"ב (1791), כשנה וחצי לפני הגעתו של הרב ממאן למקום, אומרת דרשני: הכתובה כתובה בכתב עברי יפה ורהוט, על פי כל כללי ההלכה, דבר המחזק את ההנחה שהייתה במקום קהילה יהודית קטנה אך נורמטיבית, עם כל הבעיות הנלוות לקהילה מרוחקת ממרכזים יהודיים גדולים וחזקים, קהילה שידעה תקופות של גאות ושפל, קהילה יהודית בתוך מרכז מוסלמי גדול ועוין, שנדרשה לשמור על זהותה היהודית.
עוד מתאר הרב ממאן: "ונזהרין באלו התפילות של "חמדת ימים" כגון אוצר נחמד ושכיות החמדה וכו'. ובעוה"ר [ובעוונותינו הרבים] ביום הכיפורים בחזרת מוסף בכתר יתנו לך ה', בתוך כתר נתפלל הש"ץ [השליח ציבור] אותם התפילות ולא ראיתי ולא שמעתי מימי".
כלומר, לדבריו בני הקהילה אימצו את תפילות 'חמדת ימים' ונהגו לאומרם לאורך כל ימות השנה, גם במקומות שלא היו צריכות להיאמר בהם.
המהדורה הראשונה של שלושת כרכי הספר 'חמדת ימים' יצאה לאור באיזמיר בשנת תצ"א-תצ"ב (1731/2) ועד מהרה הוא התפשט בקרב העם והתחבב עליו, במיוחד בארצות המזרח, ובמשך שלושים וחמש השנים הראשונות להדפסתו הוא יצא שמונה פעמים לאור, למרות היקפו.
לאחר מכן הופיעו פרקים מן הספר כקונטרסים. לכל קונטרס ניתן שם והוא יועד לאחד ממועדי ישראל. כך למשל עד שנת תקנ"ג (1793) נדפס ספר 'אוצר נחמד' בשש מהדורות, ואילו ספר 'שכיות החמדה' נדפס עד לאותה שנה שבע פעמים.
ממועד הדפסת הספר 'חמדת ימים' ועד להגעתו של הרב ממאן לבוכרה חלפו שישים שנה בסך הכל, ובפרק זמן זה אימצה קהילת בוכרה את התפילות הללו כמו בהרבה קהילות אחרות במזרח ובמערב. מכל מקום, עולה מכאן שספרי קודש וספרי מנהגים הגיעו לקהילה היהודית בבוכרה כפי שהגיעו ליתר קהילות ישראל למרות ריחוקה ממרכזים יהודיים אחרים.
עוד עולה מדברי הרב ממאן שבמהלך המאה השמונה עשרה הגיעו לבוכרה שד"רים מארץ ישראל ומבגדד.
לצד ההגירה לבוכרה במהלך המאה השמונה עשרה של נרדפים מפרס ומאפגניסטן בעקבות המלחמות שפרצו בפרס, נעשה ניסיון ראשון לאלץ את יהודי בוכרה להתאסלם. מחמת המלחמות ולחץ השלטונות חלה ירידה רוחנית בקרב הקהילה, ויש הסוברים שקהילת יהודי בוכרה עמדה לפני חורבן רוחני. בראשית המאה התשע עשרה נעשה עוד ניסיון לאלץ את היהודים להמיר את דתם ומספר האנוסים בבוכרה גדל.
אוסף נתן אדלר
בשנת תרנ"ח (1898) פרסם אלקן נתן אדלר את מאמרו "היהודים הפרסים, ספריהם ונוסח תפילתם" ובו הוא מתאר את אוסף כתבי היד שרכש בסיורו בטהרן באביב תרנ"ו (1896) ובבוכרה בראשית שנת תרנ"ז (1896). בטהרן הוא רכש שבעים ותשעה קבצים של כתבי יד, ובבוכרה שישים וחמישה. בבוכרה הוא עבר מבית לבית וראה ספריות בכמאה בתים, וכמו כן ביקר בגניזות בבוכרה ובסמרקנד. ואולם המקורות שם, כך ציין, לא היו עתיקים במיוחד וגם לא יקרי ערך. כמה כתבי יד הוא רכש מיהודים בוכרים שהתיישבו בירושלים, ואחדים מהם היו יקרי ערך ונדירים במיוחד. בחלקו השני של המאמר אדלר עוסק בנוסח התפילה ובמנהגיהם של היהודים דוברי הפרסית-יהודית.
אדלר מיין את כתבי היד לפי סוגתם הספרותית:
| הסוגה הספרותית | כמות כתבי היד שנמצאו במספרים | כמות כתבי היד שנמצאו באחוזים | |||||
| בבוכרה | בטהרן | בבוכרה | בטהרן | ||||
| אסטרולוגיה | 7 | 6 | 8 | 7.4 | |||
| ספרות יפה | 9 | 14 | 10.2 | 17.3 | |||
| קטעי תנ"ך | 2 | 4 | 2.2 | 5 | |||
| תרגומים | 6 | 2 | 6.8 | 2.5 | |||
| מילונים | 11 | 1 | 12.5 | 1.2 | |||
| לוחות שנה | 3 | 3.4 | |||||
| קובצי שירה | 6 | 12 | 6.8 | 14.8 | |||
| פרשנות | 2 | 2.5 | |||||
| קבלה | 2 | 3 | 2.2 | 3.7 | |||
| תפילה | 14 | 17 | 15.9 | 20.1 | |||
| סיפורי מעשיות | 7 | 1 | 8 | 1.2 | |||
| רפואה עממית | 3 | 3 | 3.4 | 3.7 | |||
| שונות | 4 | 1 | 4.5 | 1.2 | |||
| תלמוד, מדרש, הלכה, רמב"ם | 14 | 15 | 15.9 | 18.5 | |||
| סה"כ | 88 | 81 | 99.8 | 99.1 | |||
נראה שיש הבדל בין התפוצה של סוגות כתבי היד העתיקים שרכש אדלר בבוכרה לבין אלה שהיו מקובלות על בני קהילה זו בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, כפי שעולה מרשימת הכותרים שנדפסו אצל יהודי בוכרה כפי שהציגה אברהם יערי. במיוחד בולט הדבר ביחס לספרי קבלה. ברשימתו של אדלר נזכרים רק שני ספרי קבלה, שהם 3.7% מכתבי היד שברשימתו, ואולם בסוף המאה התשע עשרה הייתה לספרות הקבלה השפעה רבה על יהודי בוכרה והרבה ספרים נדפסו בידי בני הקהילה, בניגוד גמור לספרות תלמודית שכמעט אינה מצויה ברשימת הספרים שנדפסו אצל יהודי בוכרה.
סיכום
ידיעותינו על אודות היהודים באסיה התיכונה במאות השנים שלפני הגעתו של חכם יוסף ממאן מעטות ודלות. מיעוט המקורות וכן סיבות אחרות הביאו כותבים אחדים למסקנות שגויות בדרך כלל על יהודים אלו ועל מנהגיהם.
מרשימת כתבי היד והספרים שצוינו במאמר זה עולה, שבדרך כלל יהודי אסיה התיכונה שמרו על קשר עם קהילות יהודיות אחרות בעולם היהודי, הכירו את פסקי ההלכה הרלוונטיים והקפידו לשמרם ככל האפשר, למרות היותם רחוקים מכל מרכז יהודי ולמרות עולו של השלטון המוסלמי הקנאי והעוין שהצר את צעדיהם. מכתבי היד עולה שבתקופות מסוימות, כמו בשלהי המאה החמש עשרה ובמאה השבע עשרה היו בבוכרה חכמים ומשוררים שעסקו בלימוד תורה בנגלה ובנסתר וביצירה ברמה גבוהה ביותר, כזו שלא ידעה הקהילה מאות שנים, עד לימינו אנו.
גם מרשימת כתבי היד והספרים שנמצאו בקהילה במאה השמונה עשרה, עולה דמות של קהילה יהודית מזרחית נורמטיבית, שאף שחסרה כנראה הנהגה רוחנית, הקפידה לשמור על מורשתה העתיקה ומנהגיה.
