"אריאל יקר שלי, השמש שלי, לא מאמינה שאני כותבת את קורות חייך בנסיבות כל כך כואבות ומצערות. איך אפשר לתמצת 20 שנה של חיים, למידה, התפתחות, עשייה, דאגה, אכפתיות, רגישות ובעיקר רצון להיטיב, תוך עשייה מתמדת למען הזולת והסביבה. אריאל משוש חיי, כשאני כותבת עליך נקרע לי הלב לאלפי חתיכות. כמה שאכתוב זה לא מספיק. צעיר בימים אך איש אשכולות של ממש. איך אסביר ומה אספר? הרי כל מי שהכיר אותך כך בדיוק הכיר, ילד, בחור, איש צעיר אך מלא עשייה, אהבת חינם, נתינה אין סופית, חמלה ורגישות, מלאך אמיתי בהתגלמות עלם חמודות, אריאל שלי. אדם גדול עם לב רחב ונשמה גבוהה שזכינו להכיר, לאהוב ולהיות בסביבתו.
במשך השנים פעלת רבות למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים, נכים וקשישים, הכל למען כולם וללא תמורה, בצניעות ובענווה. שם בתוך הכאב והקושי, בתוך "הלא מקובל והלא נורמלי" מצאת את ייעודך ושם פעלת לטובת האנשים "המסכנים". שם, במקומות שלהורים שלהם לא היה את הכוח והיכולת להתמודד ולעשות למען ילדיהם המיוחדים, שם מצאת נחמה, עשייה משמעותית, סיפוק ואת ייעודך האמיתי. נכון שהיה לך קשה בהתחלה, לא האמנת עד כמה אתה מסוגל עד שנחשפת, עד שניסית, עד שראית כי גם הם אוהבים אותך מאוד ורוצים אותך כמה שיותר. בכל חבורה וארגון נכנסת ללב של כולם. לילדים, לחניכים, לחונכים ולמבוגרים, פשוט לכל אחד ואחת. כולם נהנו איתך וממך, מהחיוך הכובש ומהמבט הנוצץ.
אריאל, נולדת בשבת פרשת ויחי ה'תשס"ד 10.01.2004. במהלך השבת, הכל היה מוכן – הסעודה, הבית, המשפחה. לאחר הסעודה יצאנו לטייל עם האחים הגדולים שלך יחד עם אבא, דיברנו, צחקנו, ילדים שחקו בלגו ופאזלים, עד שהרגשתי שאתה רוצה לראות את העולם הגדול. נולדת בשבת בשעה 04:45 בבוקר, בבית חולים הדסה הר הצופים בירושלים, תינוק יפה. איזו התרגשות! תינוק חדש במשפחה, איזו זכות שזה קרה בשבת. אמרו לי שבשבת נולדים ילדים עם נשמות גבוהות ומיוחדות. זה אתה אריאל שלי, נשמה גבוהה, מיוחדת וטהורה.
הברית שלך, לה כל כך ציפיתי שאביך יהיה הסנדק, הייתה בשבת בבית הכנסת ליד הבית ובמוצאי שבת נערכה מסיבה באולם לכבודך. מיום ליום גדלת והתפתחת, מגיל קטן מאוד ראיתי כמה אתה מיוחד ורגיש, חוננת בשכל טוב, לב ענק, נשמה טובה, כישרונות מיוחדים, אהבה ונתינה אין סופיות שחיפשו את מקומם להתממש.
אתה הלב של המשפחה, לב החבורה, לב דופק ופועם בכל מקום ששם דרכת, בכל מקום היית אהוב, שמח, משמח, מחייך, מכניס חיים לעניין, גורם לאנשים לרצות לחיות ולחייך, זה מה שהיית תמיד, הלב הפועם של כולם. אהבתי כל כך לשמוע סיפורי מעשיות פרי דמיונך הפורה, ואיך אהבת להביא לי פרחים כשהיית חוזר מהגן או מהמעון, היית מחביא מאחורי הגב ונכנס עם חיוך שובה לב ומגיש לי פרח, כשאתה צועק בשמחה "פרררח". כל פעם מחדש מרגש ומצחיק, כל פעם מחדש התרגשת כמו בפעם הראשונה, והעיניים שלך תמיד נוצצות משמחה וסיפוק.
אריאל יקירי, נולדת למשפחה בוכרית מסורתית, משפחה ממוצעת רגילה ופשוטה, אך אתה גדלת ילד מיוחד, לא סתם נער. גדלת ילד ערכי, אהוב ואוהב, מתחשב ובעיקר רגיש לזולת. העולם הגדול הזה לא ידע להכיל אותך נכון, אבל אתה ידעת מה אתה רוצה. כבר מגיל צעיר מאוד ידעת שאתה רוצה לעסוק בחינוך, אך קודם כל שירות צבאי. לפני כן התחלת שנת שירות בנתיבות ובבאר שבע במסגרת לא קלה עם ילדים לא פשוטים. אבל הצלחת גם לעזור לילדים ובני נוער להבין יותר, ללמוד, לרכוש השכלה ולא לרדת לשוליים, גרמת להם לחשב מסלול מחדש לטובה.
זוכרת איך בגיל שמונה ארגנת בבית יום הולדת הפתעה לאחים הקטנים שלך, כל כך אהבת לטפל בהם. בלונים, מתנות, שולחן מלא דברים טעימים, דאגת לקבל אותם מהגן כל פעם שהייתי מתעכבת, היית מתקשר לעדכן "אמא אל דאגה, הילדים כבר הגיעו, אני שומר עליהם, הם בסדר". היית משחק איתם, נותן להם לאכול, שומר עליהם ומלמד אותם לקרוא, זה היה הדבר האהוב עליך "לקרוא". אבא קרא לך תולעת ספרים. מגיל קטן מאוד רצית ללמוד לקרוא, כדי שגם אתה כמו אחיך הגדולים, תוכל לרוץ לספרייה ולקחת משם ספרים לבית. כל יום הלכת לספרייה להחליף ספרים והיית לוקח איתך את האחים הקטנים כדי שגם הם ירצו ויתאהבו בקריאה. כשאמרתי עליך שאתה חכם מאוד זה לא היה סתם קלישאה, כי באמת חוננת בשכל טוב. באחד הימים כשהתכוננו לבר מצווה של אחיך, חיברנו שיר, אבל היו חסרות כמה שורות שהכל יהיה מושלם. חשבנו הרבה, ואז אתה פתאום מופיע מהחדר עם חיוך רחב וניצוץ בעיניים: "יש לי את הסיומת המושלמת לשיר" צעקת! כמה משפטים קצרים אך ממש מושלמים, שהפכו את השיר למושלם כפי שרצינו. זו הייתה הברקה שלך אריאל. לה-לה-לנד שרת בלי הפסקה, התרגשת והיית כל גאה בעצמך שיכלת לעזור, היית כל כך מאושר מזה. כמה אהבתי לשמוע את ההברקות שלך. העיניים שלך נצצו כי ידעת שאתה קולע בול למטרה.
מדי יום גדלת יותר ויותר, בכיתה א' בבית ספר נועם בפסגת זאב ירושלים, שם רצית ללמוד כי אחיך הגדולים למדו בו. כל יום התעוררת בכוחות עצמך, לא נתת לי לעזור לך להתארגן, הכל עשית לבד. היית אומר לי "אמא תמשיכי לישון, אני מסתדר לבד, הכל בסדר". וכבר בשש בבוקר היית רץ לתחנת האוטובוס כדי להספיק לשיעור רמב"ם בשעה שבע בבוקר. משם עברת ל"שובו" בנווה יעקב, בית ספר חדש והכי חשוב, קרוב לספרייה. בהפסקות במקום לשחק או לנוח משיעור היית רץ להחליף ספרים. היית כל כך גאה באבא שלך שהוא קונדיטור מעולה, לכן נידבת אותו להכין בכל שנה בצק לסופגניות לכבוד חנוכה לכל ילדי בית הספר. אני זוכרת שבכיתה ה' אמרת לצוות, "אם אני לא מטגן את הסופגניות, אבא שלי לא מביא בצק", וכך היה באמת. היית מאושר מעשייה בכללי, אך כאשר עשית דברים למען אחרים הרגשת בעננים, נהנית מכל רגע, זה גרם לך סיפוק רב.
אבל אף פעם לא שכחת את התורה, תמיד היית רץ לבית הכנסת לשיעורים של הרב מוטי, מגיע לפני כולם כדי להספיק לעזור לרב לארגן את המקום. חוזר אחרי כולם כדי לעזור לרב לסדר אחרי המפגשים. הספקת הכל, רגע לא נחת, היית ממלא את השעות שלך בעשייה מבורכת. ואיך אהבת ללכת לבית של סבתא לאכול את העלי גפן הממולאים שלה. ואיך היית הולך לבקר את סבתא ברטה, מדבר איתה ומקשיב לסיפורים שלה. דאגת להביא משלוחי מנות לאנשים מיוחדים בחיים שלך. היית מספיק הכל מהכל ויחד עם זאת להיות תלמיד מצטיין. מגיל קטן מאוד ידעת לנצל את הזמן עד תום.
בהמשך השנים גדלת יותר והנה אתה בפני עולם גדול יותר עומד. מכל האפשרויות בחרת בקרית נוער בירושלים, שם מצאת ספרייה גדולה ובה היית שוכח את עצמך במשך שעות. מצאת גם חברים חדשים, הכרת אנשים מיוחדים. הצטרפת לתנועות נוער "בני עקיבא" ו-"אחרי". ואז נחשפת דרך חבר לכיתה גם ל"כנפיים של קרמבו". מהר מאוד הפכת מחניך לחונך, פעיל, מארגן והוגה רעיונות מדהימים. בכל מקום הספקת, ידעת לשלב תורה, עבודה ודרך ארץ, גמילות חסדים ודאגה לזולת. לא שכחת חברים ולא משפחה, ידעת לחלק את הזמן נכון ויעיל. ידעת לנצל את הכישרונות ואת הזמן שלך ביעילות ועשייה תמידית.
זאת המורשת שלך אריאל יקירי, לעזור למי שחסר, למי שאינו יכול, למי שמוגבל או סתם למי שנקלע לצרה ברגע. לעזור במה שאפשר גם בלי כסף. לעזור לילדים עם צרכים מיוחדים להרגיש שווים ואהובים, להפוך יום או שעה בחייהם לטובים יותר.
התגייסת לצבא, המטרה הייתה שוב לעשות שירות יעיל ותורם, "אם אני לא אהיה לוחם מי יהיה?" ככה אמרת לאבא. חברים מהצבא סיפרו עליך, שגם בצבא היית לב החבורה, תמכת כשהיו צריכים, עודדת, שימחת והצחקת, בישלת ופינקת, כי זה מה שאתה, כל כולך נתינה מתוך שמחה ואהבה לזולת. כל כולך אהבה ויחד עם זאת הכל בענווה ובצניעות. כמה פעלת מאחורי הקלעים למען טובת הסובבים. לא היה לך קל כי זו לא הייתה סביבה ממש שומרת תורה ומצוות, אך ידעת גם בתוך הקושי הזה להסתדר, לבשת ציצית שהפכה לשחורה כי לא היית מוכן להיות בלעדיה לרגע, שמרת כשרות, כיפור ואפילו זכית לנענע ארבעה מינים ואף זיכית את חברי הפלוגה. קנית ברכת השנה להצלחת הפלוגה ולהצלחת המשפחה שלך, גם כאן דאגת לנו יותר מעצמך, זה אתה אריאל אהובי, כל כולך אהבת חינם, נתינה, ענווה וצניעות.
תמיד חשבת מעבר לרגיל, מחוץ לקופסא, חשבת בגדול. נכון, לא הספקת לחגוג 21, גם לא הספקת להקים משפחה למרות שמאוד רציתי ופיללתי שהזיווג עם עטרה יצליח. תכננת אחרי השירות הסדיר להציע לה נישואין, תכננת משפחה גדולה ויפה, תכננת קריירה צבאית וגם בחינוך. לפעמים שיתפת אותי כי לא הרפית ממך עם שאלות. ידעתי כמה אתה עושה ופועל, לפעמים התלוננתי עליך שאתה מחסיר אותך ממני, אבל היה חשוב לך להשלים למי שחסר באמת. תמיד אמרת לי "אמא, הכל טוב, לא חסר לך באמת, את יודעת שאני כאן, תמיד חוזר, הכל בסדר, אל דאגה". אבל אני דאגתי, התפללתי שהשם ישמור עליך בשבילי ובשביל אחרים. כשהגעת הביתה בפעם האחרונה בשמחת תורה, נכנסת בשקט, תמיד עשית כך שלא אשתולל יותר מדי, שלא אתחיל לצעוק משמחה שאני רואה אותך בריא ושלם.
תוך כדי שיחות טלפון, מנסה לעזור לחבר שנתקע ומארגן מפגש חברים בחג, כשאחותך אמרה לי שאתה בחדר, לא יכולתי לא לצעוק משמחה, נכנסתי בריצה וחיבקתי אותך חזק, חזק ככל יכולתי, בדרך כלל לא נתת לי לחבק אותך יותר מדי, לא אהבת שאני מתרגשת כל כך לראותך. תמיד אמרת "כולה חייל, מה כבר קרה?". הכל בענווה ובצניעות מיוחדת. אך הפעם, הפעם לא עצרת בעדי מלחבק אותך חזק, לגעת בך ולנשום את הריח שלך. זלגו לי דמעות, הרגשת אותן, אמרתי "הן משמחה" ואתה רק הנהנת, אבל גם אתה חיבקת אותי חזק מאוד. נתת לי לחבק אותך יותר מתמיד. זה היה החיבוק האחרון שלנו אריאל. החיבוק האחרון שלך ושלי. לא הסתכלת לי בעיניים כאילו ידעת, לא רצית לראות בעיניים שלי את הכאב, תמיד חשבת עלי ועל אבא שלא נדאג.
כאילו ידעת וגם אז התחשבת בי, אבל דע לך שאני מתגעגעת, אתה חסר לי וגם לאחרים. למשפחה, לחברים, לחניכים, לצוות, לחברים מהצבא, לעטרה. כולם מתגעגעים אליך אריאל שלי. הלב של כולם נשבר לרסיסים לאחר "הותר לפרסום". כן אריאל יקירי, נכנסת ללב של כל כך הרבה אנשים, בכל מקום השארת רושם טוב ממך, אך עכשיו כולנו יתומים ממך אריאל שלי, כולנו שבורים והלב מדמם, הדמעות זולגות, זה לא נקלט, קשה להבין ולא נתפס שהעולם הזה נפרד ממך למנוחת עולמים. "אריאל המקסים והיפה שלי" כך קראתי לך בטלפון, צחקת עלי, ביקשת שאחליף, ואז שיניתי ל"אריאל הגיבור והאמיץ שלנו" כי זה מה שהיית תמיד, גיבור, אמיץ, רגיש, אוהב, מחייך, דואג, אכפתי, מתחשב. כל התכונות הטובות שיכולות להיות בבן אדם היו בך ואף מעבר, אריאל יקר שלי. עשית הרבה למען אחרים, עשית מעבר עבור אחרים, עשית כי זה מה שעשה לך טוב, עשית כי זה מה שאהבת לעשות. לתרום, לעזור, לכוון, להציל, להרגיש, לאהוב, לחייך, להאיר, להפיץ את האור. זה מה שעשית אריאל יקירי, זה מה שאנחנו נמשיך לעשות, להפיץ את האור, לעזור לזולת, אולי כך נרגיש אותך קרוב אלינו יותר, אולי כך הלב יכאב פחות כי נמשיך לעשות את אשר אהבת אתה.
הלב שלי כואב כי אתה רחוק מאוד, אך אני רוצה להאמין שאתה במקום טוב, שם אין מלחמה, אין כאב ולא קושי, שם הכל טוב, ליד בורא עולם, הכי קרוב לאבא שבשמיים. משם אני מבקשת ממך שתשלח לנו כוחות להתמודד עם הכאב והחיסרון, תנחה אותנו לעשות דברים נכון ולהמשיך את המורשת שלך, אריאל יקר שלי. השם יקום דמך ודמם של כל החיילים שנפלו על קדושת ארץ ישראל והפכו לקדושים בעצמם.
ת.נ.צ.ב.ה
אזכרה במלאות השלושים תיערך ביום חמישי ד' מרחשוון תשפ"ה -05.12.24 ב'ארמונות מזל בוטיק' ברח' גרינבוים 37 תל אביב
