בין 700 קברים לשק גופות של בית החולים 'שיפא', הדרמה הלילית בתופאח שהחזירה את רן גואילי ז"ל הביתה, ד"ר ד', רופא השיניים מהעדה הבוכרית שהחליף את המרפאה הסטרילית במלאכת הקודש של זיהוי החללים, במונולוג מטלטל על המעבר מהטיפול בחיים אל המפגש עם המוות, הרגע שבו הכל התחבר והנסיעה השקטה ברכב "מבחינתי המלחמה הסתיימה, הצלחנו"
במשך חודשים ארוכים, המושג "הקו הצהוב" של פיקוד הדרום סימן עבור כוחות צה"ל את גבול הגזרה המטוהר. מעבר לו, השתרע עולם של אי ודאות, מטענים ומנהרות חמאס. אך מאחורי הקלעים של הלחימה העצימה, התנהל מרדף סיזיפי, כמעט בלתי אפשרי, אחרי פיסת מידע שתביא לסגירת המעגל הכואבת של משפחת גואילי. רן ז"ל, שוטר יס"מ נגב שנפל בקרב הגבורה בקיבוץ עלומים ב-7 באוקטובר, נחטף לרצועה כשהוא פצוע אנוש. בשבוע שעבר, לאחר מבצע הנדסי ופורנזי חסר תקדים, שכלל סריקה של מאות גופות, הוא שב למנוחת עולמים באדמת ישראל.
הסקירה המבצעית – המצוד ב"עיר המתים"
סיפור השבתו של רן גואילי הוא שילוב נדיר של צורך מבצעי דחוף, תושייה של לוחמים בשטח ופיצוח מודיעיני שהבשיל ברגע הנכון. המבצע לא התחיל במידע "זהב" על מיקום הגופה, אלא דווקא כמהלך טקטי להגנת הכוחות. לפני כשלושה חודשים, לוחמים שפעלו בגזרת שכונת תופאח בעזה זיהו איום גובר שהגיע מכיוון בית הקברות המוסלמי המקומי. האתר, שהיה מחוץ ל"קו הצהוב" המטוהר, שימש כמחסה למחבלים ונקודת תצפית ששלטה על תנועת כוחותינו. הלוחמים פנו למפקד פיקוד הדרום בבקשה חריגה: להרחיב את גבולות הגזרה ולטהר את בית הקברות. עם קבלת האישור, הכוחות פשטו על המתחם, חשפו תשתיות טרור והשמידו מנהרה אסטרטגית שעברה תחת המצבות. באותו זמן, הלוחמים שחפרו באדמה לא ידעו שהם מכינים את הקרקע למבצע הומניטרי ולאומי מדרגה ראשונה.
כאשר התקבל המידע המודיעיני הראשוני על כך שגופת חטוף עשויה להיות קבורה במתחם, הוא הוגדר בסבירות נמוכה. הדילמה הייתה אדירה: מדובר באתר רגיש, בעבודה הנדסית מורכבת תחת איום מתמיד של צלפים ומטענים, ובצורך לסרוק מאות קברים. רק לאחר שבועות של הצלבות נתונים ושלילת כיוונים אחרים, רמת הוודאות חצתה את רף ה-50%. בזכות העובדה שהשטח כבר היה בשליטה צה"לית, הוחלט לצאת לדרך.
מה שהתרחש בשטח היה מחזה שספק אם נראה אי פעם בתולדות המלחמות המודרניות. דחפורי ענק וכוחות הנדסה עבדו כתף אל כתף עם אנשי הרבנות הצבאית ויחידת "חריקה". 700 גופות הוצאו מקברן בתהליך דקדקני ומכבד ככל הניתן. מתוכן, 250 גופות עברו סריקה פורנזית מלאה ומדויקת.
השיא הגיע כאשר הכוחות איתרו שק גופות תקני של בית החולים "שיפא". בתוכו נמצא רן גואילי. הוא לא היה בשק מאולתר של חמאס, אלא עטוף בציוד רפואי רשמי, לבוש במדי היס"מ שלו, נעול בנעלי המשטרה וחגור בחגורתו המשטרתית. הממצא הזה העיד על הדרך שעבר מרגע פציעתו ועד מותו בשבי.
בלב המאמץ הרפואי הזה, בתוך המכולות הסטריליות שהוקמו בלב השטח העזתי, פעל צוות 6017 של הרבנות הצבאית. ד"ר ד' (36), רופא שיניים מצליח ביומיום ובן העדה הבוכרית, מצא את עצמו בלב המשימה. הוא לא היה הרופא היחיד, אלא חלק מצוות מיומן של מומחים שלקחו חלק במלאכת המחשבת של הזיהוי.
ד"ר ד', ספר לנו על הרקע שלך ואיך רופא שיניים מוצא את עצמו בלב עזה במשימת זיהוי חללים?
"אני רופא שיניים במקצועי, ומשרת כרופא מילואים ביחידת זיהוי חללים בתל השומר כבר תקופה ארוכה לפני המלחמה. בשביעי באוקטובר, כמו כולם, התייצבתי מיד. מאז אני בעצם פועל במערך הזה. במבצע האחרון של רן גואילי, נכנסנו כצוות של מומחי שיניים שעובד בצמוד ליחידות הנדסה וחריקה. התפקיד שלנו היה קריטי – לקבל את האינדיקציות הרפואיות, לדעת בדיוק מה המבנה הפורנזי שאנחנו מחפשים, ולבצע את האימות בשטח. לא הייתה כאן שאלה של רצון, כולנו הבנו שזו משימת חיינו".
המעבר מהמרפאה הפרטית, שבה הכל סטרילי ושקט, למראות הקשים של זיהוי חללים במלחמה, איך עושים את זה?
"זה מעבר של 180 מעלות, וזה קשה מנשוא. בלימודי רפואה רואים דברים, אבל לשום דבר אין דמיון למה שפגשנו מאז ה-7 באוקטובר. אף אחד לא מכין אותך למראות האלה, לא פיזית ולא נפשית. במצבים האלה אין מקום להפוגה או לוותר לעצמך, מה שמחזיק אותך זו הידיעה שיש משפחה בצד השני שמחכה לכל פירור של מידע. המחשבה הזו נותנת לך כוח להתגבר על הכל – על הריחות, על המראות ועל העייפות".
סרקתם 700 גופות, מתוכן מאות סריקות עומק. איך שומרים על דיוק כירורגי כזה לאורך זמן?
"זו עבודה סיזיפית מאוד. כדי למנוע טעויות, במיוחד בשעות הלילה המאוחרות תחת לחץ, עבדנו בשיטה של שלוש רמות בדיקה. חוקר בשטח בודק, מפקד מעליו מאמת, וצוות שלישי עושה בקרה סופית. מול העיניים שלנו תמיד הייתה מוצבת תמונת מצב השיניים של רן. לא הסתמכנו על זיכרון או השערות. הכל מבוסס על השוואה מדעית מול הנתונים הקודמים והצילומים שהיו לנו בתיק הרפואי שלו".
האם הטכנולוגיה החליפה את העבודה הידנית?
"הטכנולוגיה היא כלי עזר אדיר. השתמשנו בצילומי רנטגן ניידים ובכלים דיגיטליים להשוואת מבנה הלסת. אבל בסוף, יש את המגע האנושי והעין המקצועית שצריכה לראות את הממצאים האינטימיים ביותר כדי לחתום על זיהוי ודאי".
רן נמצא עם המדים והחגורה שלו, האם העובדה הזו הקלה עליכם את העבודה או שהיא עלולה להטעות?
"זה בהחלט נותן אינדיקציה ראשונית חזקה, אתה מבין מיד שיש כאן לוחם ישראלי. אבל כאנשי מקצוע, אסור לנו להסתמך על זה ב-100%. ראינו כבר מקרים של הטעיות ומחבלים שלבשו מדי צה"ל. אנחנו נצמדים לממצאים היבשים – השיניים לא משקרות. רק כשהרנטגן והמבנה הפורנזי תואמים במילימטר, אנחנו מאשרים שזה הוא".
איך חוזרים הביתה אחרי לילות כאלו של זיהוי חללים?
"הנסיעה הביתה היא תמיד אותו דבר: שקט מוחלט ברכב. בלי מוזיקה, בלי חדשות. זה הזמן שלי לעבד את מה שראיתי, לנסות להפריד בין המשימה לבין החיים האישיים. האישה שלי היא העוגן, היא תומכת בי בלי סוף ובזכותה אני מצליח להמשיך ולהתנדב למשימות הקשות האלו. אנחנו משתדלים פחות לזכור סיפורים אישיים כדי שזה לא ייחרט בנפש עמוק מדי, ויש לנו ליווי פסיכולוגי צמוד שעוזר לנו ב'פריקה' של החוויות האלו".
תאר לנו את הרגע שבו הצוות מבין – "זה רן גואילי", מה התחושה בחדר?
"התחושות היו מעורבות מאוד. היו דמעות, הייתה שמחה עצומה על ההצלחה המקצועית, אבל בעיקר הייתה תחושת נחת, זו תחושה של 'סוף סוף' הבאנו אותו הביתה, זה רגע שקשה לתאר במילים, סוג של זיקוק של כל חודשי המילואים האלו לתוך רגע אחד של אמת".
עבורך, מה המשמעות של סגירת המעגל הזו?
"סגירת מעגל אדירה. עד היום הזה לא היה יום שלא הייתי בדריכות. כל פעם שהטלפון רטט, ציפיתי לשיחה שאומרת 'אנחנו יוצאים למבצע ואתה איתנו'. עכשיו, מבחינתי לפחות, המלחמה האישית הזו הסתיימה, רן חזר לקבורה בישראל, ואנחנו יכולים לנשום לרגע ולנסות לחזור לשגרה".
רן גואילי ז"ל לא היה רק שם ברשימת החטופים, הוא היה סמל לגבורה של ה-7 באוקטובר. בבוקר שמחת תורה, רן יצא מביתו שבמיתר והצטרף לחבריו ביס"מ נגב כדי להגן על יישובי העוטף. בקרב ההירואי בקיבוץ עלומים הוא נלחם מול עשרות מחבלים עד שנפצע ונחטף. במשך חודשים ארוכים הוא הוגדר כחטוף, עד שנקבע מותו בהסתמך על ממצאים מודיעיניים.
השבתו של רן היא לא רק סגירת מעגל למשפחתו, אלא עדות לנחישות הבלתי מתפשרת של צה"ל והרבנות הצבאית. ד"ר ד' וחבריו לצוות 6017, הם הלוחמים השקטים של המלחמה הזו. הם לא נמצאים בטנקים או במטוסים, אלא במקומות שאיש אינו רוצה להיות בהם, עושים את עבודת הקודש של "חסד של אמת".
"זו זכות גדולה לעסוק במלאכה הזו", מסכם ד"ר ד'. "להיות בורג קטן במערכת שדואגת שאף חייל ואף לוחם לא יישאר מאחור, זו המשמעות של היותנו עם אחד".
כעת, כשרן גואילי טמון באדמת ישראל, ד"ר ד' יכול לחזור למרפאה שלו, לאישה ולשגרה, בידיעה שאת המשימה הכואבת ביותר הוא ביצע על הצד הטוב ביותר. המלחמה נמשכת, אך בלב בית הקברות המוסלמי של תופאח, נסגר השבוע חשבון ארוך של דם, דמעות וחסד אחרון.
קרדיט צילום: דובר צה"ל
