כשהתורה מתארת את הצלחתו בשני המקומות הללו, היא מתארת זאת בדרך שונה. בבית פוטיפר נאמר: "וכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו", ואילו בבית-הכלא נאמר: "ואשר הוא עושה ה' מצליח". כאן השמיטה התורה את המילה "בידו".
ברכה משמים
הצלחה מבטאת מזל. זו ברכה שהאדם זוכה לה לא בכוח יגיעתו, אלא כמתנה מלמעלה. בהצלחה כזאת יש שני סוגים: יש אדם שרואה הצלחה רבה במעשי ידיו, באופן שברור לכול שזהו איש בר-מזל, שמצליח למעלה מדרך הטבע. אך יש הצלחה מופלאה יותר, הצלחה כה עצומה, שאי-אפשר לייחסה כלל לפעולותיו של האדם, אלא מיד חשים שיד ה' עשתה זאת.
בבית פוטיפר זכה יוסף להצלחה מהסוג הראשון – "ה' מצליח בידו" – הכול ראו שהוא איש מצליח בכל מעשיו. אך בבית-האסורים הגיע יוסף להצלחה עליונה יותר – "ה' מצליח" – הצלחתו הייתה הצלחה אלוקית, והכול חשו שהקב"ה פועל כביכול דרכו.
דווקא בכלא
להצלחה נפלאה זו הגיע יוסף דווקא בבית-הסוהר. זאת, משום שהכלי להצלחה אלוקית, על-טבעית, הוא תחושת ההתבטלות העצמית. ככל שהאדם חש פחות את מציאותו האישית, כך יכולה ההצלחה האלוקית להתגלות בו יותר.
וכך נאמר: "ואל זה אביט, אל עני ונכה-רוח". הקב"ה מביט ומסייע דווקא ל'עני', למי שמבטל את הרגשתו העצמית, מי שחש שפל-רוח ועניו. כשהיה יוסף בכלא, חש התבטלות גמורה ושפלות רבה יותר מאשר בהיותו עבדו של פוטיפר, ולכן זכה דווקא שם להצלחה האלוקית הנפלאה, עד שהכול ראו כי ה' איתו.
מהגלות לגאולה
גם כשהיה יוסף בבית פוטיפר, הוא החדיר שם את האמונה בה'. על הפסוק "וירא אדוניו כי ה' איתו", מפרש רש"י, שהיה "שם-שמים שגור בפיו". מכיוון שהוא ייחס את הצלחתו לה', השתכנע גם פוטיפר, עובד האלילים, ש"ה' איתו". אולם בבית-הסוהר לא היה צורך שיוסף ייחס את הצלחתו לה', מכיוון שהכול ראו את ההצלחה האלוקית העצומה שמלווה אותו.
כאן נתגלה, שדווקא על-ידי הירידה הגדולה שירד, לא רק לדרגת עבד, אלא גם לדרגת אסיר, דבר שגרם לו תחושת התבטלות מוחלטת – זכה יוסף שההצלחה האלוקית תתגלה בו בעוצמה הגדולה ביותר. וכך גם עם-ישראל כולו, דווקא על-ידי הירידה הגדולה של הגלות, הוא זוכה לשיא העלייה של הגאולה האמיתית והשלמה.
