עלינו לומר, שפטירת יוסף קשורה במהות הפנימית הכללית של כל ספר בראשית. ההבדל הכללי בין ספר בראשית לספרים שאחריו הוא, שבספר בראשית מסופר על האבות והשבטים, שזו ההכנה להתהוותו של עם-ישראל, ואילו הספרים האחרים כבר עוסקים בקורותיו של עם-ישראל עצמו, לאחר שכבר נעשה לעם.
טענת הגויים
ספר בראשית נפתח בסיפור הבריאה. על כך אומר רבי יצחק, שבעצם הייתה התורה צריכה להיפתח במצווה הראשונה, אולם היא בחרה לפתוח בסיפור הבריאה, כדי לשלול טענות אפשריות מצד אומות-העולם: "שאם יאמרו אומות-העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו, נתנה להם (לגויים), וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו".
ברור שהתורה לא הייתה משנה את סדר כתיבתה רק כדי לספק תשובות לגויים, אלא יש בכך גם מסר בסיסי לעם-ישראל.
למי הארץ
גם הגויים יודעים על ייחודו של עם-ישראל ועל תפקידו המיוחד. אך טענתם היא, שדווקא משום כך, צריכים היהודים להתעסק בעבודת ה', ולא לתבוע בעלות על ארץ גשמית. מכיוון שהם אינם עם ככל העמים, אל להם להיות בעלי ארץ ככל העמים. זוהי בעצם טענה בסיסית על הקשר בין עבודת ה' לבין המציאות הגשמית.
משיבה על כך התורה: "כל הארץ של הקב"ה היא" – גם הארציות שייכת לה', וגם לתוכה צריכים להכניס את אור הקדושה. וזהו ייעודו של עם-ישראל, לקדש גם את המציאות הארצית והגשמית.
יוסף בגלות
בנקודה זו נפתח ספר בראשית, ובאותו עניין הוא מסתיים. הסיבה שארונו של יוסף נשאר במצרים (שלא כיעקב שהועלה להיקבר בארץ-ישראל), היא כדי לתת כוח לעם-ישראל גם בתוך גלות מצרים. יוסף, שהושם "בארון במצרים", מסמל את כוחו של עם-ישראל גם בתוך 'מצרים' ובתוך הגלות.
בכך מסתיים ספר בראשית, ספר ההכנה של עם-ישראל – בכוח המיוחד שניתן ליהודים להחדיר את הקדושה האלוקית גם בתוך הגלות וגם בתוך 'מצרים'. באמצעות הכוח הזה יכול העם היהודי להתמודד מול קשיי הגלות ולהגיע לגאולה האמיתית והשלמה.
