אולם כשאנו מגיעים לסוף הפרשה, אנו מוצאים שם דברים שתוכנם מנוגד ל'משפטים'. שם מתוארות ההכנות למתן תורה, כאשר עם-ישראל הקדים 'נעשה' ל'נשמע'. הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מבטאת ציות גמור וקבלת-עול, ההפך מהבנה והכרה שכלית. נוסף על כך, בין הדינים שבפרשה כלול 'חוק' מובהק – "לא תבשל גדי בחלב אמו".
מעלת ההבנה
להבנת העניין ראוי להביא את דברי השל"ה על הפסוק "זה א-לי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו". הוא מסביר, שכאשר יהודי מגיע להכרה בבורא מצד שכלו ומחשבתו – "זה א-לי", הרי אז "ואנווהו" (מילה המורכבת מהמילים 'אני והוא') – האדם מתאחד עם הקב"ה. לעומת זאת, כאשר הקשר עם הקב"ה בנוי רק על האמונה העוברת מדור לדור, "אלוקי אבי", נשאר הקב"ה מרוחק מן האדם – "וארוממנהו".
האמונה הטבעית, שהיא ירושה מאבותינו, אמנם צריכה להיות יסוד ההבנה והחשיבה, אבל אין להסתפק בה. האמונה עצמה עדיין אינה יוצרת התקשרות נפשית עמוקה עם הקב"ה. רק כאשר האדם מבין ומכיר בשכלו את גדולת ה', נוצרת בנפשו התקשרות פנימית עם הבורא.
מעלת האמונה
לפיכך צריך היה לכאורה סדר הדברים בפסוק להיכתב להפך – קודם האמונה הבסיסית, "אלוקי אבי", ורק לאחר מכן ההכרה האישית, "זה א-לי"?
אלא כאן טמון רעיון עמוק יותר. הפסוק אינו מדבר על האמונה הראשונית, הטבעית, שאינה נרכשת על-ידי האדם עצמו. הפסוק מדבר בשתי דרגות של עבודה עצמית, שבאות לאחר האמונה הראשונית.
האמונה הטבעית בקב"ה, הטבועה בנפש האדם מלידתו, היא הבסיס הראשוני לכל העבודה של האדם בחייו. על בסיס האמונה הזאת הוא מתחיל להתבונן ולהגיע להכרה שכלית עצמאית בקב"ה. ההבנה הזאת מביאה אותו להזדהות שלמה עם הבורא, תורתו ומצוותיו – "זה א-לי".
השכל מוגבל
אלא שאז נדרש האדם להגיע לשלב עליון יותר – "אלוקי אבי וארוממנהו". לאחר שהוא מגיע להבנה ולהכרה המרבית, הוא נדרש להכיר בעובדה, שיש גבול ליכולת ההבנה האנושית, וכי אי-אפשר לתפוס באמצעותה את הבורא הבלתי-מוגבל. או-אז הוא נדרש שוב לאמונה – אמונה במה שאי-אפשר להבין, ברוממותו של הקב"ה.
זו אינה האמונה הראשונית, שהייתה הבסיס לכל העבודה. זו דרגה עליונה יותר של אמונה, אמונה שבאה דווקא לאחר מיצוי כל יכולת ההבנה וההשגה. אמונה זו מביאה את האדם להכרה עמוקה יותר בגדולת הקב"ה – "וארוממנהו".
עיקרון זה מסביר גם את מבנה פרשתנו. אחרי התגלותו של הקב"ה על הר-סיני מתחילה העבודה העצמית של עם-ישראל, 'משפטים'. אולם לאחר שלב ההבנה העצמית נדרש היהודי להגיע להכרה, שמעל ההבנה צריכות לעמוד האמונה וקבלת-העול. לכן בסוף הפרשה מדובר על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' ועל מצווה שבבחינת 'חוק', כדי להמחיש שהקב"ה עצמו הוא למעלה מהשכל.
