במהלך השנים נאספו במערכת מנורה ראיונות אישיים עם העורכים הראשיים מראשיתו של העיתון. לפני כשנתיים נפרד העיתון מאחד ממייסדיו, העורך הראשי הראשון ר' יצחק חיים (איציק) מרטון ז"ל, (נפ' י"א מנחם אב תשפ"ג -בגיל 48) שהניח את היסודות למה שהפך ברבות הימים למוסד תרבותי מרכזי בחיי הקהילה הבוכרית. זיכרון דרכו ועבודתו ממשיך ללוות את העיתון עד היום, ומהווה השראה לכל מי שצעדו בעקבותיו. לרגל ציון 1,200 גיליונות, אנו מביאים את הראיון האחרון שנערך עמו, בו הוא חזר אל הצעדים הראשוניים של הקמת העיתון ותיאר כיצד נבט הרעיון שהפך לימים למסורת מרכזית בחיי הקהילה הבוכרית.
כאשר התבקש ר' איציק מרטון לעשות לנו סדר בתקופה שקדמה להוצאת העיתון לדפוס הוא השיב: "זה ממש נוסטלגיה, אחרי עשרים שנה, כבר קשה מאוד לגלות מי הגה את השם של העיתון ואיך הוקמה המערכת. היוזם של העיתון והמתכנן שלו, מי שהמציא את הרעיון הזה, הגה אותו ויישם אותו, הוא מנכ"ל מוסדות "אור אבנר" באותם ימים, אליהו וילהלם. שותף למחשבה וליוזמה היה ר' שלומי פלס. כמובן הכל בברכתו ולשביעות רצונו של מר לב לבייב שייסד את "אור אבנר" ומימן את הפעילות העצומה לטובת הקהילה והעדה הבוכרית בישראל.
מאיפה הגיע השם 'מנורה'?
"השם 'מנורה', לדעתי ולמיטב זכרוני היה פרי מחשבתו של הרב אליהו וילהלם, והרעיון היה מאוד פשוט: הרעיון הוא לבטא בשם גם את העניין של מסורת ויהדות, מסורת אותנטית סמל המנורה, וגם את הרעיון של המנורה ככלי שמפיץ אור ומאיר החוצה. ואז הרעיון של אור המסורת והמורשת של העדה והקהילה הבוכרית פורץ החוצה, מתוך תחושת השליחות של ארגון "אור אבנר" והאור של עיתון 'מנורה', הגיע השם ככלי ביטוי של הפעילות".
מה היו הצעדים הראשונים?
"הרבה לפני שהתבקשנו לרשום את העיתון במשרד הפנים, התחלנו במשרד קטן ש"אור אבנר" שכר בירושלים, בבניין מרכז כלל ליד כיכר 'הדוידקה'. היה חדר גרפיקה וחדר עריכה, ועוד מטבחון כזה קטן, וקמצוץ צוות מאוד מוכשר. העורך ברוסית היה הסופר אלכסנדר רזגון, והיה שם עוד סופר בשם עזרא חובקים. העורך האחראי היה ברוך צייטקין ואני טיפלתי במדורים בעברית". מתאר ר' איציק מרטון וממשיך: "קו המחשבה של העיתון היה- לא לנסות להמציא או להכניס לתוך רשימת העיתונים הפועלים במדינת ישראל עוד עיתון שיעסוק באקטואליה וחדשות וידווח על מה שקורה בארץ כל יום, המטרה הייתה לתת במה וביטוי לעשייה בקהילה הבוכרית. ולכן הכתבות עסקו בראיונות עם פעילים בולטים בקהילה, רבני קהילות, מנהלי בתי כנסת ובתי ספר. תחילה דיווחנו על מה שנעשה, על שמחות בקהילה וימי זיכרון. בתקופה ההיא נתנו אפשרות לאנשים לשלוח כתבות על יקיריהם שנפטרו, לתת במה וכבוד וביטוי למאורעות, לתאריכים מיוחדים. פינה של היסטוריה, כל מיני קטעי יומן שקשורים ליהדות המפוארת, לקהילה ולהתפתחותה. זאת הייתה המטרה וזה היה המיקוד שלנו בכל התקופה הראשונה, כל תקופת הבראשית של העיתון.
אני חושב שדי מהר העיתון תפס את המקום הקהילתי שלו, ואני חושב שדי מהר גם כן חלחלה התובנה שמגיע לו הרבה יותר. זאת אומרת, מתוך המקום החשוב שהוא תופס בקהילה והיות הקהילה עצמה כל כך חזקה וכל כך מעורה באירועים, הכל באופן כל כך מרושת. בכל מקום אתה פוגש את בני הקהילה, בני העדה והצאצאים שלה, כולם מוקירים תודה ואנשים שקשורים אליה מכבדים אותה. אני זוכר מאותם שנים, שהקונגרס הפיק אירוע שנקרא 'בוכרה היפה' בפארק הירקון, והגיעו עשרות אלפי אנשים, שום עדה לא יכולה לארגן אירוע בסדר גודל כזה.
באותה התקופה, לצד התפתחות הפעילות בקונגרס יהודי בוכרה ובאור אבנר, תפס העיתון את מקומו והשתרש חזק בקהילה", מתאר ר' איציק מרטון את התפתחות הדברים, ומוסיף: "די מהר התחילו גם גורמים שונים לפנות לעיתון כשרצו להתעניין בדברים שהתחילו לזהות אותם בקהילה הבוכרית. כל מיני דמויות שקשורות, שהשם שלהם קשור לקהילה הבוכרית, אירועים שקורים לקהילה הבוכרית, עוד דברים שהם כתוצאה מפרסום בעיתון "מנורה". ובאמת היה ברור שמנורה ראוי להיות כלי תקשורת משמעותי עם אמירה מאוד מאוד ברורה, והמקום שלו הוא במיינסטרים של התקשורת הישראלית".
לדברים האלו מצטרף ברוך צייטקין, העורך האחראי הראשון של העיתון: "הקשיים היו בעיקר לחפש כתבים שיתאימו למערכת שלנו, וחיפשנו לגוון את הידיעות והכתבות בעיתון. חשבנו על זה הרבה, היו עיתונאים מקצועיים, היו כתבים גם ברוסית וגם בעברית במקביל. היה מישהו גם שהיה עם ניסיון רב בתחום שדאג לסייע לנו בעימוד ובגרפיקה של העיתון.
'אור אבנר' היה ארגון נהדר, שעשה פעילות יוצאת מהכלל בקרב יהודי העדה הבוכרית בישראל. הארגון מימן פעילים שיצאו לערים ולשכונות שונות, ולאט לאט התחילו לקום מרכזים קהילתיים ותנועות נוער והייתה פעילות בשכונות. התחילו להיות אירועים וימי כיף בלונה פארק, קייטנות קיץ וחגיגות בר מצווה ענקית ארצית משותפת למאה ילדים מהעדה. הייתה פעילות מאד יפה של הארגון לגבי מחלקת הוצאה לאור שהוציאה פרסומים וספרים. לימים הוקם קונגרס יהודי בוכרה. כשהוקם קונגרס יהודי בוכרה, אז מתוך ארגון "אור אבנר" כל הפעילויות הקהילתיות והחברתיות עברו לקונגרס, ובאור אבנר נשאר רק הניהול של מוסדות החינוך של העדה הבוכרית. לצערי, שהמערכת עברה לרמת גן נאלצתי לעזוב, אחרי כשלושים גיליונות. העיתון נמסר לידיים מיומנות וטובות יותר".
הקו המנחה
אחרי כמה חודשים מהקמת העיתון, "בגיליון העשרים ושמונה כמדומני" מבהיר יאיר בורוכוב, העורך המיתולוגי של עיתון מנורה ומי ששימש בתפקיד למעלה מעשור, "התחלתי לעבוד במערכת העיתון, וללא ספק זה היה עדיין תחילת הדרך והצעדים הראשונים אחרי חבלי הלידה. העיתון התחיל לעצב את עקרונותיו ואת הדרך בה הוא מבטא את ערכי הקהילה על גבי הדפים. העקרונות שהנחו אותי בהוצאת העיתון היו: להתמקד אך ורק במה שקורה בתוך הקהילה הבוכרית, ולצאת מנקודת הנחה שדברים שקורים מחוץ לקהילה – אנשים קוראים על זה ושומעים על זה במקומות אחרים – יש רדיו, טלוויזיה ואתרי אינטרנט, אבל את החדשות שבתוך הקהילה אנשים לא מקבלים, וזה היה מה שהנחה אותי לתת את המסורת ואת העדכונים מהשטח, כתבות היסטוריה ומתכונים של מאכלים בוכרים. מתכונים של עדות אחרות יש הרבה מקומות שאתה יכול לקרוא, אך מתכונים בוכרים אין. דברי תורה מרבני הקהילה, אישיים בולטים וכו', להתמקד במה שקורה בתוך הקהילה, בתוך הגזרה שלנו. אלו היו העקרונות שלי ובאופן הזה השתדלתי לערוך את העיתון".
איך לדעתך העיתון נתפס בדעת הקהל הבוכרי?
"העיתון נתפס בצורה מאד איכותית. יש לו רמת אמינות מאוד מאוד גבוהה בתוך הקהילה, ואנשים מייחסים חשיבות מאוד גבוהה למה שכתוב. אני רואה את זה ושומע את זה, גם כיום שאני כבר לא בתוך העיתון, אני נמצא בתוך קריית מלאכי ואני שומע את הקהילה ושומע את השטח. זה עיתון שחשוב לאנשים, אנשים לוקחים את זה, מחפשים את זה". מתאר בורוכוב וממשיך: "חשוב להוציא אותו בכל שבוע, חד משמעית – זה מגבש את הקהילה. אנחנו קהילה ייחודית מאוד עם צרכים ייעודיים, עם מסורת מיוחדת ודרך מיוחדת, ולכן חשוב לשמור על הזהות ועל הקשר בין כולם".
איך נראה מאחורי הקלעים של העיתון?
"אני יכול להגיד לך שבכל שבוע מחדש ביום שלישי בלילה, כשהייתי סוגר את העיתון ומוריד לדפוס, הרגשתי את אותה ההרגשה שהרגשתי בשבוע הראשון- תחושה שאני משרת את הקהילה, תחושה שמה שאני עורך ומעביר לקוראים, רואים את זה עשרות אלפי אנשים. זו אחריות גדולה אבל גם שמחה גדולה, זה כיף גדול שאתה יודע שאתה יכול להשפיע, שאתה יודע שאתה יכול לחבר, לחמם את הלב לאנשים. אתה רואה כל שבוע מחדש איך בני העדה הבוכרית מכבדים את ההורים שלהם באמצעות מדורי האבל והזיכרון. אתה רואה שהקהילה מאוחדת. זה קיים, זה שם. אנשים מחפשים את העיתון, אנשים מחוברים אליו וזו תחושה מאוד מאוד חשובה, ותחושת שליחות גדולה מאוד בשבילי לעשות את העיתון הזה. זו הייתה תקופה משמעותית בחיים שלי ואני שומר אותה בתוך ליבי".
איזה סיקור השפיע עליך במיוחד?
אני זוכר במיוחד את סדרת התחקירים על שכונת הבוכרים שעשיתי. ירדתי לשטח ושמעתי מקרוב את הגבאים, את התושבים, את כל מה שקרה בשכונה בחמישים השנים האחרונות, איך היא שינתה את הצביון שלה, על ידי סדרת תחקירים מאד מדוברת שתפסה המון תאוצה וכותרות גם בתוך שכונת הבוכרים בירושלים עצמה. לצערי המציאות לא השתנתה מאז, אבל לפחות הצלחנו לעורר קצת מודעות".
דיפלומטיה בינלאומית
לנעליו הגדולות של העורך המיתולגי יאיר בורוכוב שפעל במשך 12 שנים, נכנסה הגב' שבי ספיר, שלפני כן שימשה ככתבת בעיתון קרוב לשש שנים, טרם מונתה לשמש כעורכת העיתון: "זה היה צורך זמני, מישהו שמכיר את המערכת מבפנים. חושבים שזו מערכת קטנה, אבל זו עבודה מאוד מורכבת. יש עבודה של דיפלומטיה בינלאומית שמתלווה למלאכה הזו, הקונגרס פועל בכל העולם. הלחץ היה בעיקר אחרי האירועים הגדולים, אבל גם בשגרה היה כל הזמן את הידיעה שהעיתון צריך לרדת לדפוס ויש מגבלת זמן".
באלו דברים צריך להתחשב לפני שמורידים לדפוס?
"מדובר בעיתון קהילתי, הכל חייב להיות מאוד מדויק ומעודכן, לצד התמונות הרלוונטיות. פוטו ניסים ודוד בורוכוב מלווים את העיתון כל כך הרבה שנים, הם מכירים בחשיבות של הצילום, ומבחינת המקצועיות של הכתבה יש לכך חשיבות רבה. כולם מכירים את כולם ולפספס שם של מישהו יכול להיות מאוד לא נעים. אז הפרטים הקטנים מאוד חשובים, כמובן גם הפירגון והיכולת להכיל את כולם ולהתחשב באנשים. בסוף אנשים מופיעים בעיתון ואנשים קוראים את העיתון, גם האירועים נעשים על ידי האנשים ובשבילם, לכן הידיעה שאסור לפספס אף אחד ולתת חשיבות לכולם, היא ערך ראשון במעלה, שחייבים להתחשב בו בכל זמן נתון".
עד כמה התפקיד תובעני?
"מאוד היה קשה להתנהל ולשלב קריירה עם בית, במיוחד שהיו אירועים של המושב השנתי, למדתי לשלב את הדברים על מנת שלא יבואו זה על חשבון זה. המערכת עובדת כמכונה מאוד משומנת וכולם יודעים את התפקיד שלהם, אבל תמיד קיים משהו שצץ או מופיע ומשנה את העימוד. עד כמה שזה נשמע מאוד מזערי, לפעמים זה יכול להיות מאוד משמעותי ומשליך על כל העיתון. הקונגרס דואג לאפשר רשת מאוד רחבה, על מנת שיהיה ניתן לצמצם אירועים מסוג זה. כמובן רוח הנשיא מר לב לבייב ורעייתו הגב' אולגה מאוד השפיעה לטובה על כולנו וגרמה לנו להיות עדכניים וטובים יותר".
ניצחונות מנהלים בשקט
בשנים היותר מתקדמות של העיתון, החלו להתווסף עוד מדורים וטורים שפונים לקהל רחב יותר ולמנעד אוכלוסייה צעיר יותר, לא על חשבון הקהל הוותיק אלא בנוסף. חדשות קהילה והכרות עם הקהילות ובתי הכנסת ברחבי הארץ, פעילים חברתיים ועסקים קטנים שקיבלו במה על גבי דפי העיתון. ההתנהלות הזו, שמדגישה את הצד המחבק של העיתון ולא את הצד הנשכני כמו עיתונים אחרים, הגבילו מאוד את העורך הראשי, ויצרו מרחב תמרון חדש, בו נדרש לשים לב ולהיזהר מפגיעה או דחייה של חלקים בקהילה הבוכרית.
"לפני שנכנסתי לתפקיד" מתאר הרב שמואל סעידוב, "מצאתי את עצמי חושב ומתכנן איך לייצר כתבות ומדורים עם זווית נשכנית ועוקצנית יותר ממה שהיה נהוג במערכת, יש דברים שלמרות הכל מוכרים, ופרובוקציות זה ללא ספק רייטינג גדול. ברוח הדברים, הגיע אליי סיפור על חנות של מישהו מהקהילה הבוכרית שמוכר בשר לא כשר, ודווקא משום שמתפקידי היה לראיין את אותם בעלי חנויות ולשמוע את תגובתם, דעתי הייתה שפרובוקציה, פרסום ומלחמה לא יועילו לעניין, ואדרבה אולי אף יגרמו לאותם יהודים שהם מסורתיים במידה זו או אחרת, לקבל את הדברים בצורה אישית, זה יבייש אותם ויגרום לתוצאה שלילית ולא יביא לתוצאה המתבקשת, שהיא להפסיק למכור בשר לא כשר.
ואכן בפועל, כאשר למורת רוחי, הכתבה כבר כמעט הייתה מוכנה להדפסה, פנינו לקבל את תגובתו של רב העיר שבה ממוקמת החנות. הוא אמר שהוא איננו מעוניין להגיב, ועל אף שהוא פעל ללא לאות והצליח להביא את מערכת הכשרות בעיר לרמה טובה מאוד, בכל זאת, כך אמר הרב, זה לא נכון לעורר את הנושא, פרסום בעיתון רק יגרום לתוצאות שליליות ולרעש תקשורתי מיותר ושלילי, שבסופו של דבר רק יזיק. התגובות שעתידות לצאת מכתבה כזו עלולות להכות גלים גם בפוליטיקה ובענפי התקשורת השונים. 'ניצחונות מנהלים בשקט' אמר הרב. אין ספק שכל עורך עיתון שמגיע לפתחו ידיעה מרעישה כזו, שיכולה לעורר הרבה תגובות בקהילה שלו, מבין כי הבחירה לא לפרסם את הכתבה הזו, מעידה על חשיבות העיתון, שיותר מאשר הוא מאחד את הקהילה הוא נועד בשביל לייצג את הקהילה הבוכרית".
איך היית מגדיר את המטרות והיעדים של העיתון?
אחד הדברים המיוחדים לדעתי בעיתון מנורה, כמו גם בנורמות ההתנהגות של הקהילה הבוכרית בכלל, הוא ההכלה והכבוד, גם בחתונה שבה תראה דברים שיהודי דתי מסורתי היה מתבייש בהם בדרך כלל, תצליח למצוא קרוב משפחה חרדי שיושב עם כובע וחליפה ומשתתף בשמחת קרובי משפחתו, ובמקביל גם בחתונה הכי חרדית, בישיבה נפרדת ושירים חרדיים בלבד, תמצא בני משפחה שנראים כחילונים ובכל זאת מכבדים ומשתתפים. זה המאפיין של הקהילה הבוכרית, ומתוך כך, עיתון מנורה מצליח לשמור על רייטינג גבוה מאוד, ועל אף שהוא לא עיתון 'צהוב', פרובוקטיבי ומעורר מחלוקת, אמוציות וקטבים, ואדרבה, לדעתי, דווקא משום כך, הוא מצליח לשמור על רייטינג גבוה, כי אנחנו עיתון מחבק שיוצר תקשורת מחברת, בשונה מכל העיתונים בעולם. תראה לי עוד עיתון אחד בעולם שיש בו מידי שבוע מדור שבועי תורני לצד מדור כמו 'הרשת הגועשת', כתבות מגזין שמפרגנות למרואיינים לצד ידיעות כלכליות וחדשות שבועיות".
איזו כתבה זכורה לך במיוחד?
"ללא ספק, הכתבה על בכור מיכאלוב. יהודי שנלחם במלחמת לבנון הראשונה ויצא ממנה הלום קרב. במשך שנים הוא וחבריו לא קיבלו שום הכרה מצה"ל, בשנים ההן עדיין לא ידעו להבין מי ומה זה פגועי הלם, הטיפול בהם היה גרוע מאוד. יתרה מזו, פגועי ההלם היו מתביישים לגלות את נכותם, כאילו "לנצל את צה"ל". הם גיבורים שהקריבו את עצמם למען עם ישראל, ושהם יתלוננו?! וידרשו הכרה וסיוע וכו'? פשוט לא ידעו לטפל בהם". מתאר הרב סעידוב וממשיך, "לאחר כמה שנים של סבל והסתגרות, החל מיכאל להתעסק בפיסול בעץ ובציור מלאכות יד. כיום, עבודות היצירה שלו הם אומנות בין לאומית, הוא בנה ארונות קודש, אנדרטאות, דברים מדהימים ביופיים כפי שהוא הראה לי, וכל זאת תוך כדי נכות גופנית ונפשית. ישבתי והקשבתי לסיפור שלו במשך שעות ארוכות והייתי מרותק לגמרי, תוך כדי שגם חוויתי בעיניי את תגובותיו הבלתי נשלטות, לרעשי משאיות, לחריקות בלמים ואפילו לצלצול פעמון הבית. הוא מנהל מלחמה יומיומית, ומשקם את עצמו בכוחות על-אנושיים, והקים משפחה חדשה, בקיצור, לוחם וגיבור ישראל שאת מלחמתו וכאבו הוא ממשיך עד היום.
ביקשת ממני לספר על הכתבה שהכי זכורה לי וזה אירוע שהשפיע עליי מאוד. אבל במשך שנות עבודתי בעיתון 'מנורה' זכיתי להכיר מאות מבני הקהילה הבוכרית, שרבים מהם היו לי להשראה, וסיפור חייהם או ההיסטוריה של הקהילה הבוכרית הותירו אותי צמא ורעב לדעת ולשמוע עוד ועוד, מכל תחומי החיים. מפקדי גבורה בצה"ל, סיפורי עליות מדהימות לארץ ישראל, עצות מרופאים, סיפוריהם של אמנים, זמרים ונגנים, סופרים ועורכי ספרים, אנשי בידור, אנשי עסקים ופילנתרופים, גיבורי מלחמות, רבנים ומנהיגים. אלו היו כולם כתבות איכותיות של אנשים בלתי נשכחים.
אני חייב להזכיר את הראיון שערכתי עם רבה הראשי של העדה הבוכרית הרב פנחס הכהן רבין זצוק"ל, ראיון אותו ערכתי לאחר פטירתו של ידידו נשיא איגוד הרבנים הרב יצחק אמינוב זצוק"ל. זו תופעה שהיא פלאית, שני רבנים ראשיים לאותה עדה שכל כך אהבו האחד את השני, העריכו והוקירו, הרגשתי איך בשביל הרב רבין הרגיש שהרב אמינוב היה כמו אח שנפטר, זאת מלבד שפע הברכות והאהבה, לצד גדלות בתורה המסתתרת בענווה שהרגשתי בכל רגע מהראיון, יהי זכרם ברוך".
נקודת הכוח
עיתון הוא מעמד וכלי עם כוח עצום, קיימים אינטרסים מנוגדים והתנגשויות של מחנות פוליטיים בין כל מערכת לחברתה. היכולת לשמור על עיתון ‘מנורה’ כניטרלי ולא לתפוס צד, היא נקודת הכוח ולא מתפרשת כחולשה כמו בעיתונים אחרים. לדברים האלו מצטרף שימי סגל ומוסיף: "עיתון מנורה הוא לפני הכל עיתון שהוקם כדי לחבר, הוא לא עיתון שהוקם כדי לתת אינפורמציה. זה כמובן גם קיים תוך כדי וכחלק מהתוצאה, אבל המטרה שלו הייתה לחבר את הקהילה, אז כל דבר שנולד ברעיון של חיבור הוא כבר דבר מבורך ודבר שההתחלה שלו היא בחשיבה חיובית, חשיבה של חיבור, חשיבה של קהילתיות, ולכן יש לו כבר ברכה מיוחדת".
מה לדעתך ייחודי בעיתון על פני עיתונים אחרים?
"זה לא עיתון שקם כדי לייצר במה לתקוף מישהו, זה לא עיתון שנוצר כדי לייצר במה לעשיית כספים, אלא נטו כדי לחבר את הקהילה ולהביא עדכונים ודיווחים מהקהילה הבוכרית בכל העולם".
יש חשיבות לתדירות השבועית של העיתון?
"אני חושב שעיתון שיוצא פעם בשבוע, מאפשר לאנשי הקהילה הבוכרית לא לחכות יותר משבוע כדי להיות מחוברים למה שקורה. ברוך השם הקהילה גדולה, יש לה הרבה עשייה, הרבה פעילות, הקונגרס פעיל לאורך כל השנה. לעיתים, וזה קרה כמה פעמים, מרוב עשייה, לא הספקנו בעיתון אחד לדווח על הכל והיינו צריכים לדחות לשבוע הבא, ובשבוע הבא כבר היו דברים חדשים. זאת אומרת שבעצם, שבוע זה המינימום שנדרש כדי לגרום שהעיתון יהיה באמת מלא בתוכן הנכון ובעצם יענה על הצורך שלשמו הוא הוקם- לחבר את הקהילה. אז לכן, כמובן התדירות שלו היא חשובה מאוד והוא נחוץ. מספיק להסתובב בקהילות -ואני הסתובבתי בקהילות הבוכריות בכל מיני מקומות בעולם- אנשים מחכים כל שבוע לעיתון וזה לבד מסביר את הנחיצות. חיבור זה תמיד דבר נחוץ, אבל פה אתה באמת רואה את הצורך, אנשים פשוט משתוקקים לקבל את העיתון, משתוקקים לעלעל בו, לראות מי חדש, מי התחתן, ולצערנו גם לפעמים מי נפטר. בכלל, כל הנושא הזה של העמודים המיוחדים, עמודי האבל שמוקדשים ליקירי העדה, להורים ולרבנים, זה משהו שהקהילה מתחברת כל שבוע מחדש לאותם אנשים. זה ידוע שהעדה הבוכרית היא עדה שמאד מחוברת לנפטרים ולזכרם, לכבד את זכרם וכו', אז אין ספק שהנחיצות היא שבועית וזה המינימום".
אתה זוכר אירוע שסיקרת שהשפיע עליך במיוחד?
"המאורע שהשפיע עליי ביותר, היה פטירתו של יו"ר קונגרס יהודי בוכרה מר דוד ארבוב. זה קרה ממש זמן קצר אחרי שזכיתי להתארח בביתו לראיון מיוחד שעשיתי איתו ועם אשתו וילדיו שיהיו בריאים. בראיון אצלו בבית למדתי להכיר אותו טוב יותר מקרוב, את העוצמות שבו ואת הרצון לתת, הרצון לחבר את הקהילה, את העדה. הוא באמת נפתח בראיון וסיפר על כל מהלך חייו, החל מדרכו כילד בענף היהלומים ועד למעמדו באותה התקופה. זמן קצר אחר כך הוא נפטר, אני זוכר שזה תפס אותי כשהייתי בניו יורק בציון הרבי מליובאוויטש, נסעתי לכבוד יום הולדתי וזה חקוק בי חזק מאוד, הייתי צריך לעצור הכל כדי להתחיל להכין עיתון אבל מיוחד לזכרו. מאורע נוסף היה פטירת רבה של העדה הבוכרית הרב רבין. אלו בעצם שני אירועים שאני מתנצל ששניהם פטירות, אבל אין ספק שאנשים כאלה גדולים שנפטרים נותנים מכה, והחלל העצום שנותר הוא חלל הרבה יותר גדול ומותיר הרבה יותר רושם".
מההיכרות שלך עם עולם התקשורת, איך היית מגדיר את ייעוד העיתון? ועד כמה הוא נתפס כעיתון אמין?
"עיתון 'מנורה' נתפס כעיתון מאוד מאוד אמין, מהסיבה הפשוטה שכולם יודעים מי עומד מאחוריו, קונגרס יהודי בוכרה הוא ארגון שמאחד את הקהילה בכל העולם. אף אחד לא מסתתר מאחורי שמות, אין פה איזה מו"ל שבא כאן כדי לתקוף מישהו או לעשות כסף על גב של מישהו, יש פה ארגון שאומר הנה זה אנחנו, אנחנו מוציאים את זה, אלו המטרות שלנו ואנחנו עומדים מאחורי כל מה שאנחנו עושים וכותבים, ולכן האמינות גבוהה מאוד. ואגב, זה גם דורש מאיתנו כעורכים להיות מאוד זהירים דווקא בגלל זה, בקרב העדה אנשים לוקחים כל מילה שכתובה בעיתון בצורה מאוד רצינית. לא אחת קרה שכתבנו פעם איזה משהו על מישהו שכביכול היה קשור למשהו שלילי, אז נכון שהוא עשה משהו שלילי וזה בסדר, אבל יש לו משפחה מאחוריו והמשפחה מאוד נפגעה מזה ופנתה בצורה יפה וביקשה שאם אפשר, בכל זאת זה פוגע בהם וכו', ובאמת לקחנו את זה לתשומת ליבנו והבנו עד כמה צריכים להיות רגישים. זאת אומרת, נכון שזה משהו שקשור לעדה הבוכרית, ונכון שמה שהבאנו היה בסדר, איזה שהוא דיווח של משהו שאדם עשה, שכולם מסכימים שמה שהוא עשה עלול להצטייר כשלילי ולא טוב, אבל בשונה מעיתון רגיל, העיתון הזה הוא עיתון של עדה, הוא עיתון שהם יודעים למי לפנות והוא יודע למי הוא פונה, ולכן האמינות לדעתי עומדת בראש סולם האמינות של כל ההוצאות לאור שאנחנו מכירים".
התקופה המאתגרת
מי שנאלץ להתמודד עם התקופה המאתגרת של סגרים ועצירת המשק הוא צבי שור, שמתאר את התקופה המאתגרת במילים: "הקורונה תפסה את כולנו לא מוכנים. כעורך העיתון, כשנחתה הבשורה על הסגר לא בדיוק ידענו מה לעשות, כיוון שהעיתון לא מופץ דרך הדואר אלא דרך חנויות ובתי כנסת שנסגרו בסגר הראשון, אז הייתה איזו תקופה קצרה של בלבול, אבל מיד עשינו סדר מחדש והוצאנו את העיתון, כי חשבנו שחייבים לשמור על הדברים יציבים, בתקופה של חוסר ודאות – כמה שיותר יציבות לאנשים יותר טוב. אלו היו אתגרים ברמת ההפצה ודווקא אז זיהינו עד כמה קיימת החשיבות להוציא את העיתון למרות הכל".
איך מתמודדים עם נקודת הקצה של חלוקת העיתון?
התפוצה היא עשרות אלפים של עותקים, כאשר הכמות המדויקת משתנה משבוע לשבוע. התפוצה של העיתון היא לכל קהילות הבוכרים בישראל, בארצות הברית, רוסיה, אוזבקיסטן, אוסטריה וגרמניה. אלו בעיקר הנקודות שאנו מפיצים. בעבר היו מדפיסים את העיתון בארצות הברית, אבל היום אנחנו שולחים את העיתון מישראל לארצות הברית בדואר. גם בארץ יש מקומות מאוד מרוחקים שאנחנו שולחים את העיתון בדואר ייעודי, על מנת שיספיקו לקבל את העיתון לפני סוף השבוע, ממטולה ושלומי בצפון ועד אילת בדרום".
מה המשמעות התרבותית של העיתון ככלי ביטוי לקהילה הבוכרית?
"זה מגיע משני הכיוונים, גם סיקורים של אירועים כלליים שקשורים לעדה הבוכרית, כמו לדוגמא הרצח של דיאנה דדבייב ז"ל, זה היה סיפור שכל המדינה התעסקה בו, אבל בעיקר העדה הבוכרית קיבלה את זה בהלם וזעזוע. שנית, יש סיפורים ב'מנורה' שאם אנחנו לא נשים עליהם את הזרקור, הם בחיים לא יעלו על הכתב, כמו נגיד המאבק או הצביון של שכונת הבוכרים, מעבר התחנה המרכזית לשכונות קרית שלום ותל כביר, בתי הכנסת, מחלות גנטיות, סיפורי הצלחה ועוד כל מיני ידיעות, שאילולא המערכת שמה עליהם את הזרקור ומעלה אותם על הכתב אז אף אחד לא יראיין את זה כצורך עיתונאי. לי זה מאוד חשוב, הבמה המיוחדת של העיתון, היא מאפשרת להנכיח את כל האוכלוסייה ולהביא לידי ביטוי גם את השוליים וגם את המרכז".
עד כמה המערכת מקבלת שינויים ודואגת לשמר את רוח העיתון?
"מערכת העיתון תמיד עם היד על הדופק, תמיד בודקים עד כמה אנחנו תואמים לשביעות רצון הקהל. חשוב לזכור שיש לעיתון 'מנורה' קהל מאד מגוון, הוא לא עיתון שמיועד לקהל יעד ספציפי, כיוון שהעדה הבוכרית נמצאת בכל המגזרים- החרדי, הדתי, המסורתי וגם החילוני. אז חשוב מאוד שכולם ירגישו בנוח עם העיתון, המערכת תמיד עם יד על הדופק לראות איך מורידים לדפוס עיתון הכי טוב שיש, קורה לא פעם שאנחנו מורידים טור אם אנחנו רואים שאין לו רלוונטיות או שהוא אינו תואם את רוח העיתון, אבל לרוב המוחלט יש במה והמערכת פתוחה להצעות".
על סדר היום
"הדבר הראשון שמניחים בעימוד של העיתון הוא זמני הדלקת נרות שבת", מתאר דודי בר העורך הראשי הנוכחי של עיתון 'מנורה' וממשיך: "אחר כך ממשיכים לבנות את שאר העמודים על פי הפרסום והמדורים הקבועים. בדרך כלל מצטברים במהלך כל השבוע אירועים קהילתיים וחדשותיים שמובאים לסיקור בעיתון. זה מזכיר לי סיפור מפורסם שמשוייך למערכת ה-'ניו יורק טיימס', שם כבר במאה ה־19 ניסחו תרגיל מחשבתי: להדפיס גיליון שידמה איך ייראה העיתון בעוד מאה שנה. הרעיון לא נועד רק ליצירת תוכן פיקטיבי אלא גם כדי לעורר חשיבה מערכתית, אילו נושאים יישארו רלוונטיים גם בעתיד הרחוק, ואיך עיתון צריך להסתכל קדימה ולא רק לשקף את ההווה. כל ראש צוות יצא לחקור את התחום שלו, וחזר לישיבה עם ממצאים שונים: רכבים התעופפו באוויר במחלקת הצרכנות, קפסולות לתוחלת החיים במדור הבריאות, כסף דיגיטלי, שכירי חרב של טייקונים ובחסות מדינות, אנרגיה, שינויים דמוגרפיים, גיאוגרפיים ופוליטיים. רק מחלקת הפרסום לא ידעה מנוח: איזה פרסומת תהיה רלוונטית בעוד כמאה שנה? הם נזכרו ביהודי אחד שהיה משלם עבור שמינית עמוד שטח פרסום בימי שישי ומפרסם הדלקת נרות שבת. ראש מחלקת הפרסום הגיע לישיבה ובידו הוא מחזיק פרסום של שמינית הדלקת נרות שבת. ששאל אותו העורך הראשי במה מדובר, הוא השיב: 'אני לא יודע אם בעוד מאה שנים מכוניות יתעופפו באוויר, אנשים יחיו לנצח או שלא יהיה שימוש בשטרות נייר, מה שכן אני יכול לומר בוודאות – גם בעוד מאה שנה, אצל היהודים, כל אם ובת ימשיכו להדליק נרות שבת'… מכאן שהדבר הראשון -זמני הדלקת נרות שבת- שאנחנו שמים ומוודאים בעיתון הוא הדבר הכי חשוב".
בעידן דיגיטלי ואינטרנטי, עדיין יש ערך לעיתון מודפס?
"למרות שהעידן הדיגיטלי מאפשר גישה מהירה למידע, בפרט במבזקי חדשות מהירים לנייד, לעיתון המודפס עדיין יש חשיבות ייחודית, הוא מעניק חוויה אחרת ושומר על זיכרון תרבותי והיסטורי, באופן שאינו תלוי בטכנולוגיה חולפת. לפני כמה שנים פרשנים רבים ומומחים מטעם עצמם 'קברו' את העיתונים המודפסים ואת ספרי הקריאה, הסבירו כיצד המגמה שהכרנו במשך מאתיים השנים האחרונות דועכת עד לרמה שתיסגר כלא הייתה. בפועל, על אף המכה הקשה בענף העיתונות המודפסת המגמה היא שונה, העיתונים דווקא שמרו על ערך אמין יותר מאתרי האינטרנט, ותחקירי עומק שמצריכות קשב וריכוז רב, דווקא הופנו לעיתונים על פני כתבות עומק באתרי החדשות, כמובן שמערכת מנורה לא נשארה מאחור והיא שומרת על ערוצים נוספים בוואטסאפ, טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק ואתר האינטרנט בוכרים.קום, הדברים האלו תופסים תאוצה, אבל זה לא בא על חשבון העיתון המודפס. ככל שעוברים השנים והגליונות מתרחבים, אנחנו מבינים את המשמעות של העיתון כנכס תרבותי וככלי תיעודי של הקהילה הבוכרית, וכך נמשיך".
מה האתגר כיום של עיתון 'מנורה'?
"האתגר של עיתון 'מנורה' כיום הוא לשמור על רלוונטיות והיקף השפעה גם בתחומים נוספים וממוקדים יותר, כך לדוגמא, השנה הוצאנו לאור עלונים תורניים קהילתיים בשם "מוסף של שבת" לקהילות ברחבי העולם, והם מופצים כיום בדיסלדורף, הנובר, קווינס, הולס הילס, אריזונה, אטלנטה, קולורדו, מוסקבה ווינה, וכן בריכוזי הקהילה הבוכרית בישראל ובשיתוף הקהילות השונות. לצד זאת, העיתון מצליח ליצור חיבור משמעותי לקהילה הבוכרית באמצעות פעילות ייחודית לאורך השנה – בניית כנסים ופורומים מקצועיים. במהלך השנה החולפת נערכו פעמיים ועידות המשפט לעורכי דין ומשפטנים, שני כנסים של רופאי שיניים, ובנוסף, כנס ייעודי לאחיות וצוותי רפואה. פעילות זו מעצימה את תפקיד העיתון כמרכז ידע, פלטפורמה מקצועית ומוקד לשיח קהילתי, ומסייעת לו לשמור על מעמד מוביל גם בעולם המקצועי וכמרכז קהילתי".
לסיום, מה נותן לך הכי הרבה סיפוק בעבודה?
מערכת של עיתון שמודפס בתדירות גבוהה נמצאת בכל רגע נתון בשלב מאתגר, זה כמו בטיפול נמרץ- בכל רגע נתון יש משהו, נדרשת זמינות גבוהה וצורך תמידי להישאר עדכני. מעבר לכך, אם הצלחנו להיות רלוונטים, לגעת בקוראים, לחבר את הקהילה, להביא לידי ביטוי סיפורים, אירועים ודמויות שמעצימים את הזהות והחיבור שלנו כקהילה, גם בצד בעברית וגם בצד הרוסי, אז הסיפוק הוא ברמה הכי גבוהה שיש. ביום שלישי בלילה בשעה 23:00 יש רגע אחד שהוא רגע נצחי, וזה האישור מבית הדפוס שהצבעים תואמים ושהכל יושב כמו שצריך, ברגע שהם מאשרים ונלחץ ה'אנטר', יש שלווה מוחלטת, אבל כמה דקות אחר כך כבר מתחילים לחשוב על הגיליון הבא".
