במהלך חול המועד סוכות, ימים ספורים לפני אזכרתו של מרן הרב עובדיה יוסף, נפגשנו עם בנו הרב אברהם יוסף בביתו, לראיון מיוחד על דרכו של מרן והיחס שלו ושל אביו לעדה הבוכרית. בימים אלו משמש הרב אברהם יוסף כרבה הראשי של העיר חולון, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל ואב"ד. מדי שבוע הוא מוסר שיעורי תורה בבית הכנסת בכל הארץ, היכרותנו עם תלמידו גמליאל בורוכוב, אפשרה לנו את קיום הראיון ובמיוחד לשמוע ממקור ראשון על דמותו הרוחנית, התורנית ובעיקר התרבותית של אביו מרן הרב עובדיה, שהצליח לאחד את עדות המזרח ולהשיבם לפסיקותיו של מרן הרב יוסף קארו, ובכך להשיב עטרה ליושנה.
אם היה נדרש לזהות את הנקודה בה החלה מערכת היחסים של מרן עם הקהילה הבוכרית, על מה היית מצביע?
"בית הכנסת נוסד בזמנו ע"י מולא יונה בורוכוף ואחיו ר' ישראל, אבא בעצמו היה חזן שם. היום קוראים לזה 'חזון יעקב' אבל כולם מכירים את בית הכנסת בשמו המקורי 'בורוכוב'. הבוכרים שהיו אז, התרכזו בתל אביב או בירושלים, במקומות אחרים כמעט ולא ראית אותם. בתל אביב הייתה קהילה ענקית, שעברתי לתל אביב באמצע שנות השישים, הייתה קהילה של הרב בן ציון רבין. בנוסף, ממש ממול הישיבה שלי ברחוב זבולון הייתה קהילה של היכל מהרי"ך, הרבה מאוד קהילות סביב בתי כנסת. אחר כך כשנהייתי רב קהילה (בוגרשוב- בתל אביב), הייתי מופיע הרבה פעמים בקהילה של הרב שמחה חיימוב ע"ה, אבא שלי הכיר אותו מאוד טוב, הוא היה דיין וישב יחד עם הרב יוסף ידיד, הגדול שבבניו היה מולא יוסף, הייתה להם קהילה באזור של דיזנגוף סנטר, כל שבת שנייה הייתי הולך לשם אחרי קריאת התורה, דורש אצלם ומתפלל איתם מוסף. פעם אחת התגלגלה שיחה עם אבא, סיפרתי לו שאני נמצא בקהילה שלהם, הוא אמר לי, "איזו זכות גדולה יש לך להתפלל ולדרוש אצל מולא שמחה, הוא היה צדיק ותלמיד חכם". שאבא אומר את זה, זה לא היה סתם, אלא זה היה בהערכה רבה מאוד. אצלנו בבית לא היה מושג כזה של עדות, האחים שלי וילדיהם התחתנו עם כל העדות, הבן שלי נשוי עם משפחת אלישיוב, יש פרסים, עיראקים, מרוקאים, מכל העדות, למרות שלא היה מושג של עֲדָתִיּוּת, אבא טיפח את העדות. אם היה מגיע אליו מישהו, הוא היה אומר לו, 'בעדה שלך אין הרבה רבנים', גם אם המבקר היה אומר לו שיש, הוא היה אומר לו שזה לא מספיק, ככה הוא היה מעודד וממריץ עוד תלמיד חכם, עוד רב. במשך התקופה שאבא כיהן כרבה של העיר תל אביב, הוא היה מוסר שיעורים בישיבת תורה והוראה. הרב בן ציון רבין ובנו הרב והדיין פנחס רבין, היו בני בית אצלנו".
אהבת התורה
"כאשר אבא דיבר על הבוכרים, בזמן שהיינו עוברים ליד בית הספר 'שפיצר' בשכונת הבוכרים, מבנה הארמון, המרכז של השכונה, הוא היה אומר 'כמה חבל על המבנה שהיה היסוד של הקהילה הבוכרית, אם העדה היו נשארים במקום, היו נדבקים אחד בשני ומגדילים את העדה'. הוא היה שמח מאוד ללכת ולדרוש בחאג'י יחזקאל, שם היו הרבה מתפללים בוכרים. שאלתי אותו פעם: למה אתה הולך לשם? אז הוא התחיל לספר לי על אחד מגדולי הרבנים של הבוכרים, מולא ארי חיימוף. הרב הזה היה גר בדיוק בפינה בין שתי הרחובות, הרחוב שמוביל למוסיוף והרחוב שמוביל לבית ישראל. אבא היה בורח מהבית בחול המועד כדי לא להפסיד את הלימוד שלו, ולאן היה הולך? לבית הכנסת 'צופיוף'. יש שמה מתחם של ארבעה בתי כנסת, יששכרוף מצד אחד, על הכביש מצד שני בביוף, מצד שלישי אברמוף ובפנים צופיוף. אז הייתי כבן תשע, הייתי הולך לביתו של הרב חיימוף ומבקש מפתח לאבא, הוא היה אומר לי: מי זה אבא שלך? אחרי שאמרתי שאני הבן של הרב עובדיה, הוא התפלא מאוד, הוא ליווה אותי ופתח את בית הכנסת, הוא אמר לאבא, באת עם בגדי חג וכאן כל הספרים לא בשימוש והם מלאים באבק. אבא היה משיב לו שזה אבק של תורה" מתאר הרב אברהם יוסף וממשיך, "לאחר שישיבת פורת יוסף גורשה מהעיר העתיקה, הם התפזרו בשלושה בתי כנסת, המרכזי שבהם היה 'צופיוף', הקירות היו מלאים בספרים ואבא היה מכיר כל ספר ובכל מדף. היה מוציא ספר, מעיין בו ומחזיר למקומו, תמיד היה מקפיד להחזיר את הספרים למקום, אמרתי לו: אבא, מי נכנס לפה חוץ ממך? הוא היה אומר שהוא מתאמץ בשביל הרב ארי חיימוף, שלא יטרח לחפש את הספר אחר כך ושלא יהיה לו ביטול תורה. הייתה ביניהם אהבה שלא תתואר, אבא זכר לו לטובה כמה הוא דאג לישיבת פורת יוסף, הוא הביא את כל הנדיבים הבוכרים שיתרמו אז לישיבה ויחזקו אותה. עד שהישיבה נבנתה בגאולה, במשך שמונה שנים הם בבתי הכנסת של הבוכרים. בשנה הראשונה שהיה כבר שלד למבנה החדש בשנת תשי"ז, ביום הכיפורים של שנת 1956, היה חסר הרבה כסף להשלמת המבנה, גבאי בית הכנסת פרסמו שאבא יהיה חזן, היינו גרים אז בפתח תקווה, אבא לא רצה לקחת אותנו איתו לירושלים, כל כיסא בתפילה היה עולה אלף לירות, ובנוסף למכירות של המצוות, הצליחו לכסות את כל העלויות של השלמת מבנה בית הכנסת. במוצאי יום הכיפורים, אבא חזר הביתה מאוחר ואמר 'אהבת התורה של עם ישראל היא משהו מיוחד, אנשים רוצים להיות שותפים בהקמת הישיבה לספרדים בכל מחיר, בהקמת המפעל היחיד של העדה הספרדית. במיוחד הוא ציין את הבוכרים שתרמו בעין יפה, מי שעודד לתרום להקמת הישיבה היה אז הרב בן ציון רבין, סבו של הרב בנציון רבין המכהן כיום כרב הראשי לעדה הבוכרית".
היו שתפסו את מרן כדמות תורנית מקלה, בהסתכלות תורנית נכון יהיה לומר זאת?
בוא נעשה רגע סדר, אבא לא היה מקל ולא היה מחמיר, אלא היה לו עיקרון. והעיקרון שלו היה, ללכת לשיטתו של רבי יוסף קארו. במאה השנים האחרונות היה בלבול מאוד מאוד גדול אצל כל העדות, בלי יוצא מן הכלל. בבתי הספר בארץ ישראל היו לומדים קיצור שולחן ערוך של רבי שלמה גנצפריד, אלו הלכות אשכנז. לאבא זה כאב מאוד, והוא רצה להחזיר עטרה ליושנה במסגרת ההלכה. היו הרבה ויכוחים ברבנויות ובבתי הדין, בכל מקום הוא דרש להשיב על דיוקם את ההלכות של עדות המזרח והספרדים. הוא לא התיימר לשנות את האשכנזים, אבל היה מבקש מהם לא לשנות את הספרדים, 'תנו לנו ללכת בעקביות בדרך שלנו'. במקרים לא מעטים, מרן השולחן ערוך מקל לעומת הרמ"א שמחמיר, כאן המקום להקל. במקרים שהרמ"א מקל והשולחן הערוך מחמיר אבא דאג להחמיר. דוגמה קטנה, מהפכה שאבא עשה בעולם הרבנות ואף אחד כבר לא זוכר שהוא היה זה ששינה והוביל את המגבלות ברבנות על מועדי חתונה. הייתה הגבלה להתחתן מפסח עד שבועות למעט יום אחד – ל"ג בעומר, ובכל תקופת ימי בין המצרים, כל זה הוא מנהג האשכנזים. הוא שינה והסיר את המגבלה הזו, לספרדים מותר להתחתן החל מיום ל"ד ואילך ובתקופת בין המצרים עד לראש חודש אב. כלומר, הוא החזיר את הכוח לספרדים, על מנת שיבינו שיש לנו שיטה, אנחנו לא באנו מכלום, היו לנו יסודות. ובכך הרים את הגאווה ואת הכבוד העצמי של כל עדות המזרח".
היו ימים שאתה זוכר קושי מסוים אצל אבא בתפקידו הציבורי?
במלחמת ששת הימים, היו בערך מאה עגונות בהן טיפל הרב גורן, במלחמת יום כיפור, היו למעלה מתשע מאות עגונות והיה צריך להתיר אותן. משה דיין, שר הביטחון דאז, היה לו את הזיכרון מהמלחמה הקודמת והוא ביקש מהרבנים הרב פירון והרב נבון, שיעבירו את התיקים לרב גורן מקבילו של אבא כרב העיר תל אביב. הם העבירו את התיקים לאבא, בניגוד להוראה של משה דיין. הוא קרא להם אליו בעניין הזה, והרב פירון השיב לו במתק שפתיים, 'אתה רוצה שנעשה פעולות לצאת ידי חובה ולאחר מכן יהיו בעיות אינסופיות לכל הנשים העגונות, או שאתה רוצה שנפתור את הבעיה והן יוכלו להגיע לכל בית דין עם היתר של הרב עובדיה יוסף ושיהיה מקובל על כל הפלגים בארץ?' בתקופה הזו, ראינו את הרגישות של אבא, הוא היה חוזר בלילה מביקורי פצועים, היה נוסע לסיני, גם כשהיה רב ראשי לישראל, היו שמים עליו אפוד והיה חוקר את החיילים. כמה הם סבלו, כמה כאבים היה מתאר, אמא הייתה מספרת שהיה קם באמצע הלילה ובוכה על החיילים. אי אפשר סתם להתיר את העגונות, היה צריך לחקור כל מקרה לגופו".
כיום, איך אתה רואה את המצב שלנו, את מעמדה התורני של עולם היהדות ובהיעדרו של מרן?
"יש לנו רצון להתיישב בארץ הכי טוב שאפשר, אבל אנחנו חיים על החרב, חייבים את הצבא.
אנשי הציונות הדתית דוחפים לכיוון מסוים והחרדים דוחפים לכיוון מסוים, לצערי זה לא דבר טוב. כאשר המלחמה היא פוליטית אפשר להסתדר, תן לי ואתן לך. אן כאשר המלחמה היא אידיאולוגית זה קשה. וזה החיסרון שלנו היום, אם היה אדם שמסוגל לאחד במלוא מובן המילה, כלומר, ללכת לישיבת מרכז הרב ביום שחרור ירושלים ולחגוג איתם, ללכת לכל מחנות הצבא ולקבל חיילים אליו הביתה, דמות שיכולה לאחות את הקרעים.
לנו נותר להתפלל לבורא עולם שנמשיך להיות מאוחדים, שנמשיך להיות דבקים בתורה. יש לנו ארבע כוסות בליל הסדר, ולמה? כנגד ארבע לשונות גאולה, יש עוד לשון – והבאתי אתכם אל הארץ. כלומר, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והבאתי, אז למה לא שותים חמש כוסות אם כך? מהסיבה שהלשון 'והבאתי אתכם לארץ' נובע מתוך 'ולקחתי אתכם לעם'. אם יש תורה – יש ארץ ישראל, אם לא קיבלנו תורה – לא מגיעים לארץ ישראל, זה יסוד כל כך חזק באמונה שלנו, ונדרש כמה שיותר לעודד תלמידי חכמים מכל העדות, מכל הגוונים, אשכנזים וספרדים, זה כבר לא משנה, ככל שלומדים יותר תורה, זו הזכות הגדולה. אני הייתי הרבה שנים בצבא, הייתי רב בסיני, רב בפיקוד צפון, רב בחיל האוויר, כל מקום שהייתי רצתי והתרוצצתי, עוד תורה ועוד שיעור ועוד הלכה, שאני הלכתי לצבא אבא שלי מאוד כעס עליי, הוא חשב שאני הולך להיות לוחם, 'מה עזבת את הישיבה?' היה אומר. אחרי תקופה כאשר סיימתי את השירות לאחר 12 שנה, הוא כעס עליי שוב 'למה עזבת את הצבא?, הבאת תורה לבסיסי צה"ל', אבא התרגש כל כך כי זה מה שהיה משאת נפשו, להוסיף עוד ועוד לומדי תורה, עוד ידיעה בתורה.
שהקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו לעלות ולהתעלות בתורה וביראת שמיים".
