הרב גורביץ נולד בברית המועצות בשנת 1936, בשנת 1968 זכה לאתר את המצבות של אדמו"ר הצמח צדק והרבי המהר"ש בליובאוויטש ולהקים סביבם גדר, אחרי ההרס שהותירו הנאצים במקום, תוך חירוף נפש.
בגל העלייה של תחילת שנות השבעים הוא יצא מברית המועצות ועלה לא"י.
עוד בטרם נפילתו המוחלטת של הקומוניזם בברית המועצות, כאשר נבטו הזרעים הראשונים של ה'פרסטרויקה', שב לטשקנט בשליחות הרבי מליובאוויטש כדי לשמר ולהעצים את החיים היהודיים בעיר. עם הזמן התמנה לשליח ולרבה הראשי של אסיה התיכונה.
במשך השנים, פעל הרב גורביץ רבות במקום שליחותו בעיר טשקנט, ויהודים רבים השתתפו בפעילויותיו. מדי שנה קיים סדר ציבורי בהשתתפות מאות מיהודי המקום, והקים במקום בית ספר יהודי בשם "בית מנחם".
בשנת 2008, לאחר סדרת התנכלויות לרב, גורש הרב מהמדינה לאחר שהוויזה שלו לא הוארכה, יש הטוענים כי מדובר בהתנכלויות על בסיס כספי. מאז גירושו הוא שלח שליחים למדינה לחזק את הפעילות היהודית במקום. בשנותיו האחרונות גר בנחלת הר חב"ד ונפטר בגיל 88.
מסגור נפרד אולי רקע בז'
ריקוד של שמחה
ר' ירחמיאל גורליק
האירוע הרשמי הסתיים זה עתה. המנגנים מקפלים את ציודם והולכים לביתם. אך הקלידן, כיאה לאברך חב"די מן המניין, מניח את האורגן בצד ומצטרף בטבעיות להתוועדות החסידית הלא רשמית שהתפתחה לה בליל חג הגאולה י"ט בכסלו באולם המפואר בעיר חולון.
"זה היה בשנת תש"ס – מספר לנו הקלידן החסידי ר' אהרל'ה ליפסקר – נסעתי כבחור צעיר לטשקנט בירת אוזבקיסטן לסייע לשליח הרב אבא דוד גורביץ'.
בהתקרב חג החנוכה דיברו ביניהם השלוחים שהגיע הזמן לערוך הדלקה ציבורית במרכז העיר, כרצונו הקדוש של הרבי! אמנם מידי שנה נערכת הדלקה סמוך לבית הכנסת, אך מיקומו הוא ברחוב צדדי… אם יצליחו לערוך הדלקה ציבורית גם במרכז העיר, יביא הדבר לפרסומי ניסא חסר תקדים!
אמרו ועשו. לא פשוט היה להשיג אישור רשמי לדבר כזה, אך אחרי בירור בכמה משרדי ממשלה, הייתה על כל פנים תקווה להעלמת עין מצד הרשויות. בלי להיכנס יותר מדי לחששות וחשבונות ובאופן של "לכתחילה אריבער", החליטו השלוחים לערוך את הדלקת מנורת החנוכה הענקית לא פחות ולא יותר, בכיכר הכי מרכזית של טשקנט, מקום בו חולפים מדי יום המוני אנשים.
נר שני של חנוכה. מנורת החנוכה כבר ניצבת פאר בכיכר, אנשים רבים מתאספים, הרב גורביץ' מדליק בהתרגשות את הנרות, ואני הקלידן פוצח בנגינה, כשעשרות ילדי בית הספר היהודי מצטרפים אלי בריקודי הלל ושמחה.
תוך כדי השירה והריקודים, אני מבחין מזווית העין בקבוצה של שוטרים אוזבקים המתקרבים לעברנו. לב כולם החסיר פעימה, הנה, אשר יגורנו בא. כנראה שקצת הגזמנו… אחרי הכל המדינה הקומוניסטית לשעבר עוד לא השתחררה לגמרי מ"הימים ההם" ומי יודע מה יהיה עכשיו…
השוטרים הקשוחים מגיעים אלינו, מתבוננים בנעשה, ולפתע נראה שגם הם מתרככים למראה המחזה הלא שגרתי. ביראת כבוד הם פונים אל השלוחים המארגנים את האירוע ושואלים: 'הכל בסדר? אתם צריכים אולי עזרה במשהו?'…
ראינו במוחש, שכשהולכים בתוקף ובנחישות ועושים את מה שנדרש בהידור, כל המניעות והעיכובים מתפוגגים, ואפילו אלו שיכולים למנוע ולהפריע הופכים לעוזרים ומסייעים.
"לפני כמה שנים – ממשיך ר' אהרל'ה ומספר- ניגנתי ב"שמחת בית השואבה" בשכונת נחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי. לפתע ניגש אלי אברך חבד"י צעיר עם ילד קטן בידיו ואומר לי: 'אתה רואה את הילד הזה? הוא בזכותך!'…
אני, שלא הבנתי מהיכן נחת עלי האברך הלא מוכר, התנצלתי שאינני יודע על מה הוא מדבר ואין לי מושג כלל מיהו ומה שמו…
האברך מחייך ומוודא: 'בשנת תש"ס היית בשליחות בטשקנט, נכון?… אתה עוד זוכר את ההדלקה המרכזית בחנוכה כשניגנת שם ברחוב?… אז בוא אספר לך משהו…
נולדתי וגדלתי בטשקנט. באותו הזמן הייתי ילד בן ארבע עשרה ולמדתי בכיתות הגבוהות של בית הספר היהודי.
למרות שהיהדות שלמדנו דווקא מאוד מצאה חן בעיני, היא נשארה אצלי משום מה בגדר תחביב בלבד. בבית הספר ובבית קיימתי פה ושם מצוות, אבל בתוך תוכי התביישתי מאוד ואפילו פחדתי להראות זאת בגלוי… אני חושב שאם זה היה ממשיך כך, היה יוצא ממני במקרה הכי טוב, יהודי מסורתי קצת, אם בכלל.
ואז הגיע ערב אחד שעשה לי את המפנה בחיים. זה היה באחד מלילות חג החנוכה, כשנסענו כל ילדי בית הספר להשתתף בהדלקת מנורת-חנוכה ענקית בכיכר הכי מרכזית של טשקנט. זה הדהים אותי. לראשונה בחיים חגגתי את יהדותי בגלוי, ברחובה של עיר ובמקום הכי 'אנטי יהודי' שיכול להיות! ליד פסלו של לנין ניצבה מנורת-חנוכה… ושם, ממש מול בניין הק.ג.ב. רקדנו ללא הפסקה עשרות ילדים יהודים!!!
הנגינה הייתה נמרצת, וככל שהוספנו לרקוד הרגשתי שהפחד והבושה עוזבים אותי… בסיומו של אותו ערב ידעתי סופית מה הכיוון שאני רוצה להתקדם אליו בחיים.
התחלתי ללכת לבית הכנסת באופן קבוע, ונקשרתי מאוד אל השליח הרב גורביץ', שדרשותיו חוצבות הלהבות חדרו היישר לליבי הצעיר.
כאשר אחרי שנתיים עליתי ארצה, נסעתי מיד ללמוד בישיבת תומכי תמימים במגדל העמק אצל הרב עקיבא גולדשמיד. למדתי בהתמדה ושקידה וקיבלתי סמיכה לרבנות, תעודת סופר סת"ם וקבלה לשחיטה, התחתנתי, וכמו שאתה רואה הקמתי בית חסידי ברוך ה'.
אז אתה מבין כעת מה אני רוצה ממך? – סיים האברך בחיוך – החיים שלי כמו שהם היום והילד החסידי שאתה רואה כאן, הם תוצאה ישירה של הנגינה שלך!'…"
נר שני של חנוכה תשע"ז. אמנם אנו נאלצים לשהות בארץ לסידור מסמכים, אבל מידי "מבצעים" ו"שליחות" איננו פטורים. ידיד טוב שלי עורך היום אירוע מיוחד ואני נענה להזמנתו.
מחלקת "חב"ד בעליה" שעל ידי צעירי אגודת חב"ד החלה בשנים האחרונות בתנופה חדשה לארגן שלוחים מיוחדים, לערים רבות בהם קיים ריכוז גדול של דוברי רוסית ועדיין אין בהם שליח קבוע המתעסק דווקא איתם. הרב יצחק וגנר האחראי על הפרויקט מגייס את השלוחים, שכל מעיינם יהיה לעבוד עם העולים החדשים והישנים, ולעזור להם ככל האפשר שתהיה עלייתם ארצה גם "עליה רוחנית".
שלוחים אלו עומדים בקשר עם השלוחים במדינות חבר-העמים. הללו מצידם מדווחים להם באופן רציף על יהודים מקהילותיהם שעולים ארצה וזקוקים נואשות למי שידאג להם הלאה בגשם וברוח.
לפני כשנה החלו ידידי הרב שמחה קוליעקב ורעייתו לפעול כ"שלוחים בעליה" בעיר אשדוד. תוך זמן קצר התאגדו סביבם חבר'ה צעירים דוברי רוסית, שהפכו במהרה להיות תלמידיהם המסורים. בחלוף חודשים ספורים התפתחה לה כבר קהילה של ממש עם עשרות משפחות צעירות, ויחד עם ר' שמחה הם החליטו שהגיע הזמן לשכור מקום מסודר עבור פעילות "בית חב"ד בעליה".
אמרו ועשו. ר' שמחה השיג מימון ראשוני ובלי להיכנס יותר מדי לחששות וחשבונות, באופן של "לכתחילה אריבער", החליט עם החבר'ה על שכירת מקום באחד הרחובות הכי מרכזיים של אשדוד. אחרי שיפוץ אותו ביצעו במו ידיהם כל אחד בתחום התמחותו, הפכה חנות רגילה במרכז העיר לבית כנסת ובית חב"ד יפהפה.
כבר מרחוק יכולנו להבחין בתכונה הגדולה סמוך לבית חב"ד. מאהל רחב ידיים הוקם על המדרכה לסעודת מצווה של חנוכת הבית, מנורת-חנוכה ענקית הוצבה בכיכר שבצומת הסמוכה, וממערכת ההגברה נשמעת מוזיקה עליזה אותה מבצע הקלידן.
אנחנו מתקרבים וברחוב נשמעת "שפה אחת ודברים אחדים"… כולם כולם מדברים ברוסית!… ואני רק חושב לעצמי: 'שתהיה בריא… מה לך כי נסעת עד סיביר?!…. תראה כמה יהודים יוצאי רוסיה יש פה בארץ לפעול איתם, והם משוועים!'…
בסיום ההדלקה וגזירת הסרט בפתח בית חב"ד החדש, תחת מטר גשם קל, פצח הנגן בנגינתו והקהל מצטרף אליו בריקודי הלל והודאה. הם שמחים ומאושרים! מהיום ואילך יהיה להם "בית חב"ד" משלהם. מקום בו הם "ירגישו בבית" גם מבחינת השפה והמנטליות.
ר' שמחה נרגש אף הוא מצטרף עם ילדיו הקטנים לריקוד. פרוייקט רציני הוא לקח על עצמו, הוא יודע כמה לא פשוט יהיה לו להשיג את המימון הקבוע לשכירות לבית חב"ד, אבל למען היהודים כאן הוא מוכרח לעשות זאת ובטוח בה' שיצליח. בית חב"ד קבוע ומסודר יהיה הדבר שיביא בעזרת ה' למהפך אמיתי בחיים שלהם.
אני מביט בו בר' שמחה ויודע את הסוד מאין לו התעוזה, הגאווה היהודית-חסידית והחיות והמרץ הבלתי רגילים בהם הדביק גם את מקורביו.
אני רואה אותו כעת, רוקד כאן ברחובה של עיר עם מורו ורבו הרב אבא דוד גורביץ', ומבין סופית שלעולם לא יהיה לנו מושג אמיתי מה יהיו פירותיה ופירות פירותיה של פעולה עיקשת הנעשית בשליחות הרבי…
כן, ניחשתם נכון, הרב שמחה קוליעקב, השליח הצעיר והנמרץ הרוקד כעת ליד מנורת-חנוכה ענקית בכיכר מרכזית באשדוד, הוא לא אחר מאשר הילד הביישן ההוא, זה שלפני שבע עשרה שנים בדיוק, בנר שני של חנוכה תש"ס, החל גם הוא את המהפך בחיים שלו בריקוד סוער תחת מנורת-חנוכה ענקית אי שם בכיכר המרכזית של טשקנט…
