בשבוע האחרון התקיים אירוע מיוחד בבית הקונגרס, בקשר עם יום ההילולא ה-30 של הרבי מליובאוויטש, בלשון חסידות חב"ד הוא נקרא – "התוועדות", אירוע שאיחד את יוצאי "המחתרת" בסמרקנד.
על איזו "מחתרת" מדובר? ובכן, רק לפני כמה עשרות שנים, שרר בברית המועצות שלטון קומוניסטי שאסר על "תעמולה" יהודית-דתית. השלטון שאף לחינוך אחיד שניתן בבתי ספר ממלכתיים ומטרתו הייתה שיעבוד הפרט לטובת הכלל, אין ערכים ואין משפחה, מלבד הערך המרכזי של השעבוד למדינה ולשלטון. האמא היא רוסיה והאבא הוא סטאלין.
מובן שיצירת מערכת אלטרנטיבית לחינוך הממלכתי הייתה מרידה של ממש בסדר שהושלט במדינה. יהודים רבים סרבו לקבל את רוע הגזירה והוקמו תלמודי תורה במחתרת. בשקט בשקט, הייתה עוברת השמועה מפה לאוזן, הסכנה הייתה גדולה וריח הפחד שלט בכל פינה.
גם אני עצמי, כמו שאר המשתתפים באותה התוועדות, זכיתי ללמוד בתלמוד תורה כזה שהוקם במחתרת על ידי חסידי חב"ד, שלוחי הרבי מליובאוויטש ועל ידי תלמידיהם.
כתבתי פה רבות בעבר על הקשר המיוחד של יהודי בוכרה והכרת הטוב שחייבים בני העדה ואני בתוכם לאדמו"רי חב"ד. ראשון הדואגים ליהודי בוכרה היה אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דוב בער, ששלח את תלמידו רבי שלמה לייב אליעזרוב, שקיבץ סביבו קבוצה של תלמידים בני העדה הבוכרית, אותם לימד תורה והכשיר לכהן כמנהיגים ורבנים בעתיד.
הרב אליעזרוב לא בחר דווקא במיוחסים ובני עשירים, דווקא משפחות פשוטות ועניות, כמו שאמרה הגמרא "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". אחד מהם היה סבי המנוח רבי זבולון לבייב זצ"ל.
הייתה התנגדות פנימית בקהילה הבוכרית לרב אליעזרוב. רבים וטובים העדיפו להישאר כמו שהם, בלי השפעות "חיצוניות". אך בסופו של דבר, כיום, עברו כמאה שנים ורואים את הניצחון הברור של דרך הרב אליעזרוב ותלמידיו.
לפני כשנה קיימנו אירוע לזכר סבי וסבתי, רבי זבולון ויעל זצ"ל. רק פתחנו את קבוצת הוואטסאפ להרשמה, התחילו לזרום מאות רבות מכל פינה. הסתבר שלסבא וסבתא שלי יש מעל 900 צאצאים ישירים ויותר מ-1,200 אנשים נשים וטף, יחד עם החתנים והכלות! וכל זה קרה בתוך עשרות שנים בלבד! איזה שבט מפואר יצא מתלמיד אחד של הרב אליעזרוב, ב"ה דור ישרים שהולכים בדרך אמת.
היום ברור לחלוטין: כל אותם תלמידים שלמדו במחתרת, נשארו באותה דרך בדיוק ואף הלכו והגבירו במשך השנים והוסיפו בתורה, במצוות ובהבאת עוד ועוד דורות ישרים לעולם. ואכן, להרבה מאלו שהשתתפו באותו כנס יש כבר נינים שהולכים בדרכים שהלכו אבותינו.
אל תחשבו שההצלחה הזו באה מהשקעה גדולה בנוחות ופאר, ממש לא. גשמיות לא ממש הייתה שם, באותה מחתרת. אני זוכר היטב את הלימודים, באיזה תנאים למדנו ואיזה אוכל אכלנו. ביום שהיה לנו ליפיושקה וקצת ענבים, עבורנו זה היה יום חג גדול מאוד.
יצא לי לא פעם לחשוב, מדוע דווקא המפעל הזה הצליח כאשר מיזמים אחרים כשלו? התשובה שלי היא פשוטה וכנה – כי זה עניין שהוקם במסירות נפש, כאשר מוסרים נפש על משהו מסויים הוא מצליח! הם עבדו לא בשביל כבוד ולא בשביל משכורת, אלא בשביל הקב"ה.
אני נזכר באותן תקופות מיוחדות וליבי מתמלא ערגה, סמרקנד! עיר הקודש היא הייתה. כמדומני שזו הייתה העיר היחידה שהייתה בה ישיבה, הכל בה היה קדוש, פשוט, צנוע.
בערב שבת, זמירות מתנגנות מכל בית. אני זוכר את קולו של סבא שלי מנגן ועולה בזמירות שבת. ממול, משפחת לדיוב, משמאל, מימין, מאחור, משפחת כימיאגרוב ומשפחות נוספות שהיו מצטרפות והיו משוררות ממש כמו הלוויים בבית המקדש. הייתה פשטות וצניעות, הכנסת אורחים מכל הלב, וב"ה הכל נטמע בתוך הנשמות שלנו ועובר הלאה לדורות הבאים.
המסר שיצאתי איתו מאותה התוועדות מהדהד בליבי – אף אחד מאיתנו לא נשאר פה לנצח. החכם עיניו בראשו: מי שחכם יודע לנצל את הזמן שהעניקו לו במספר שנות חייו המוגבל פה בעולם הזה ולנצל כל רגע למצוות ומעשים טובים, כי אלו הערכים שבאמת נשארים איתנו, ערכי נצח.
