פטירתו של יואל לבייב ז"ל

בדרכו האחרונה

אל מסע הלוויה שנערכה בירושלים יום לפני ערב חג הסוכות, הגיעו מאות אנשים ללוות בדרכו האחרונה את ד"ר יואל לבייב ז"ל, חברים לספסל הלימודים, בני משפחה, אנשי ציבור ורבנים. כולם אחוזי תדהמה, מוכי הלם. הרי רק לפני ימים אחדים הוא ישב בבית הכנסת והתפלל יחד עם בני המשפחה בתפילות הימים הנוראים, לפני שעות אחדות אמר להתראות לחבריו במהלך הלימודים ונפרד מהם לשלום. "היה לו כבוד מאוד גדול לאנשים, אני חושבת שהוא הסטודנט היחיד שאף פעם לא קרא לנו בשמות הפרטיים שלנו אפילו שהיינו חברים מאוד טובים, הוא היה אצלנו בבית שעות רבות ואהבנו אותו מאוד, תמיד הוא היה אומר לי 'הרבנית' וליעקב בעלי הוא היה אומר 'כבוד הרב'. גם ברחוב שהיינו שומעים אותו, אפילו במכולת, אם הוא היה מדבר עם אישה הוא היה פונה אליה בכבוד 'הרבנית', הוא לא היה משתמש בשמות הפרטיים של אנשים, רק בשם מכבד לאדם מבוגר ממנו, גם עכשיו שאנחנו מסתכלים בהתכתבות שלנו עם יואל בוואטסאפ, על כל דבר הוא אומר "תודה רבה, לא הייתם צריכים", "באמת לא הייתם צריכים", הייתה לו הערכה מאוד מאוד גדולה, לא היה לו שום דבר שהוא לקח כמובן מאליו, זה בעיקר מה שבלט בו" כך מתארים הרב יעקב ורעייתו הגב' בלומה גולדשטיין מבית חב"ד לישראלים בדנייפרופטרובסק, אוקראינה, שם ליוו את יואל במהלך שש השנים האחרונות וממשיכים, "יואל הגיע לכאן בתור בחור צעיר בן 17, הוא למד כאן בבית הספר את כיתה י"ב על מנת לסיים את הבגרויות וללמוד שפה, שיגיע מוכן יותר לאוניברסיטה. הוא היה מאוד חכם, הוא ידע שש שפות – עברית, רוסית, ערבית שלמד מהסטודנטים האחרים, גרמנית מהזמן שהיה צריך להעביר את הלימודים שלו לגרמניה בעקבות המלחמה, אנגלית ואוקראינית. ממש מחונן עם קליטה מהירה מאוד, ויחד עם זאת אדם פשוט ואהוב, מאוד צנוע, שעזר הרבה מאוד לכל מי שהצטרך ודאג לסביבה שלו, אבל לא בתור קלישאה, הוא באמת עזר מכל הלב לכל מה שנדרש". מתאר הרב יעקב והגב' בלומה מוסיפה, "הוא היה מסוג הילדים האלו שכולם רוצים להיות חברים שלהם, משהו מיוחד, הוא התבלט מבלי שהוא רצה להתבלט, זה הכי יפה בו, הוא היה כל כך צנוע ומאוד חכם. הוא השקיע ולמד במהלך הלימודים באופן מאוד רציני, הוא קיבל ציונים מדהימים, היתה לו קליטה מטורפת, הוא היה מלא חן ובשקט, מעין שלווה כזו מלווה בביטחון עצמי אמיתי. הוא לא דיבר בקול רם, רק בנחת, כל דבר היה נאמר בנחת וברוח שקטה שמאוד אפיינה אותו. במהלך הלימודים שלו הוא לא ויתר על שום שלב, היה לו חשוב מאוד היהדות, הוא היה מתייצב בכל השיעורים במהלך השבוע, כל יום הוא הגיע לבית הכנסת להניח תפילין. הוא היה עושה הרבה ספורט, ממש לא היה מוותר על זה ומשקיע בלימודים. אלו שלושת הדברים שהוא לא סטה מהם. באופן ספציפי איתו היה לי קשר מיוחד" מתאר הרב יעקב וממשיך, "מעבר לזה שהייתי מלווה את הסטודנטים, יואל ואני היינו ממש חברים, הוא אמנם קטן ממני בחמש עשרה שנה, אבל היינו מבלים יחד. הרגשתי איתו ממש חבר, כל מה שהייתי צריך ממנו הוא היה נרתם ישר, גם אם זה לנסוע עכשיו לאיזשהו מקום מסויים או ללוות מישהו, הוא היה ישר מצטרף, באמת הוא הרגיש שליחות בכל דבר והיה לו את התכונה הזו, המאוד חמה ויהודית לעזור במה שמתבקש.

במהלך הלוויה ספד לו סבו, נשיא קונגרס יהודי בוכרה מר לב לבייב במילים "שיואל היה צעיר, חשבנו לאיפה כדאי לשלוח אותו ללמוד בחו"ל, זה לא דבר פשוט, יכול להיות שהוא יחזור רופא אבל ישכח את בית אבא, החלטנו לשלוח אותו לעיר עם הרבה תורה, דנייפרו. ביקשתי שם מהרב הראשי שיקח אותו תחת חסותו, בכל פעם בטלפון, אמרו לי שבחים רבים על כמה שהוא מקפיד לא לפספס שום תפילה ושהוא מפגין תורה ויראת שמיים. לאחר הלימודים הוא שלח לנו את התעודה שהוא דוקטור, עם צילומים שהוא מסיים את בהצטיינות את הלימודים. כל יום כיפור העברנו ביחד, אני זוכר את המנגינות שהוא שר בעוצמה מיוחדת. לאחר יום כיפור הוא רץ ראשון לבנות את הסוכה יחד עם הנכדים האחרים, עד שהוא לא סיים הוא לא הלך לישון. לאחר חג הסוכות הוא היה אמור להתחייל ולהתגייס לצבא, הוא היה כל כך מאושר שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר. במהלך התקופה באוקראינה חששנו מה יהיה בהפגזות, אבל יואל הגיע לארץ הקודש וקרה מה שקרה. יואל היה בתחילת דרכו ובצעדיו הראשונים להגשים את חלומו ולהיות רופא בישראל, לעזור ולרפא אנשים, יום ולילה הוא היה סביב העניין הזה.

מונח כאן כעת הנכד שלי שהוא עוד לא בן עשרים וארבע, בעיניים של יהודי אנחנו אומרים, כמה מצוות ומעשים טובים הוא היה יכול לעשות במהלך החיים שלו, כמה דברים טובים הוא יכול היה לעשות ולהספיק עוד, וכל זה נמנע ממנו. זה הכאב האמיתי. המשפחה המאוחדת שעוברת את הצער הלא פשוט הזה, שהמקום ינחם את כולנו כי בכאבים מסוג זה רק המקום יכול לנחם".