דניאלה יוסיפוב
ביקור מרגש בביתה של הגב' בת שבע מטטוב באור יהודה, אישה מלאת תקווה ושמחת חיים. בת שבע, ספרית במקצועה ורקדנית מלידה, מהווה מקור השראה לכל מי שמכיר אותה. סיפור החיים שלה לא מותיר עין אחת יבשה – למרות כל האתגרים שהיו בדרכה, היא תמיד מחוייכת, מלאה בהודיה ושמחת חיים. פעלתנית ומלאת אנרגיה, תמיד עוזרת ותומכת לכל מי שזקוק לה.
"ההורים שלי חיכו הרבה שנים לילדים לאחר שאיבדו את בנם הבכור" מתארת הגב' מטטוב את תקופת הילדות וממשיכה "זה היה רגע קשה ומשמעותי בחייהם, ומאז הם עברו תקופה ארוכה של ציפייה וגעגוע. אך בסופו של דבר, אחרי שבע שנות המתנה, הם קיבלו בשמחה את הבשורה שאמא שלי בהריון. בתקופה שקדמה לכך הם נסעו לטשקנט, שם עברה אמא שלי סדרת טיפולים שהצליחה והיא נקלטה להריון. כל המשפחה שמחה מאוד – סוף סוף, אחרי שנים רבות של ציפייה, הם הביאו ילד לעולם. ולקראת גיל ארבע כבר הייתי מוקפת בשני אחים נוספים.
בגיל שלוש, הייתי במצב בריאותי קשה. התחילו להופיע סימנים שהדאיגו את ההורים, הבטן שלי התנפחה בצורה יוצאת דופן והייתי מחוסרת הכרה. כל מי שראה אותי חשש כי מצבי קשה מאוד, עד שלבסוף אחת השכנות הציעה להוריי לקחת אותי לבית חולים בסמרקנד. שם, לאחר בדיקות, מצאו לי אבנים בדרכי השתן, אך למרות שהוציאו אותן, מצבי לא השתפר. הרופאים נאלצו להוציא לי כליה אחת, ובשלב הזה גם אמרו להוריי כי לא אוכל להביא ילדים בעתיד".
חלום הריקוד שנשבר
הוריי תמיד דאגו לי, הם טיפחו אותי במיוחד, כל מה שביקשתי קיבלתי. היו מכינים לי אוכל מיוחד, וכל דבר שעשיתי הם היו תומכים בי ואוהבים אותי ללא גבול.
בגיל 14 גיליתי שאני אוהבת לרקוד. החלטתי להצטרף לתוכנית ריקודים, למרות שלא סיפרתי להורים שלי על כך. השתתפתי באודישן וזכיתי במקום הראשון, לאחר מכן עברתי לשלב הבא וזכיתי במקום הראשון בכל ערי אוזבקיסטן. זו הייתה הצלחה מדהימה, המושל פנה אלי ואמר לי שאני עתידה להיות כוכבת עולמית. הוא רצה שהעולם יכיר אותי וידע שיש כוכבת אוזבקית.
השלב הבא היה ברוסיה, שם היו צריכים להגיע כל הזוכים מכל המדינות. תפרו לי שמלות ייחודיות, עשיתי חזרות אינטנסיביות, והייתה לי מורה רוסיה שלימדה אותי בצורה מצוינת. הייתי כל כך נרגשת ומוכנה לנסוע – הכל היה כבר מוכן: השמלות, הנעליים, והחזרות. זה היה הזמן שלי להוכיח את עצמי.
אבל אז, ערב לפני שהייתי אמורה לעלות על המטוס, דפקו על הדלת מספר רבנים בוכרים. הם דיברו עם אבא שלי ואמרו לו לא לשלוח אותי למוסקבה. הם טענו שזה אזור נוצרי ואני אהיה מוקפת בנוצרים ומוסלמים, וזה יכול "לקלקל" אותי. אני זוכרת איך ישבתי בחדר השינה ובכיתי. אבא שלי נכנס אלי ואמר לי שהוא לא רוצה שאסע, ניסיתי לשוחח איתו ואמרתי לו: "אבל גם אתה אוהב לרקוד ולשיר!" הוא ענה לי בכאב: "ילדה שלי, החיים הם כל כך קשים, את לא מבינה עדיין מה זה החיים האלה. את יהודייה, והמחיר של הגעתך לאירוע הזה הוא משהו שאני לא מוכן לקחת בחשבון".
לא הייתה לי ברירה, והחלטתי להקשיב לו. זה היה קשה, אבל היום אני מבינה את משמעות ההחלטה של אבא שלי, שהייתה קשה גם לו.
ללא כליה
לא ידעתי שאין לי כליה. תמיד הייתי שואלת את אמא שלי למה יש לי צלקת כל כך גדולה בבטן, והיא הייתה מראה לי אבן ואומרת, "את זה הוציאו לך מהבטן".
בגיל חמש עשרה התחתנתי, וההריונות שלי היו מאוד קשים, הייתי צריכה תמיד להיות מאושפזת לאורך כל ההריון, עברתי שני הפלות ואיבדתי ילד. ואף פעם לא הבנתי למה כל כך קשה לי בהריונות. בגיל 39 איבדתי שוב את ההכרה. נסענו לבית חולים, ובדיוק יצא אולטרסאונד. הם ראו שאין לי כליה אחת, והכליה השנייה נפוחה ב-25 ס"מ. הם שאלו אותי בתדהמה, "איך הבאת ילדים?" לא היה להם מושג איך אני חיה עם זה.
יכולתי להתמקד בכאב, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כעל חולה, המשכתי להתקדם בחיים. נכנסתי ללימודי ספרות, התקדמתי, לא ויתרתי, וב"ה יש לי שלושה ילדים, שלושה עשר נכדים ושישה נינים בלי עין הרע".
חיים מתוקים
כשעליתי לארץ קיבלתי 100% נכות. אבל לא רציתי לשבת בבית ולהתמקד בזה, רציתי להמשיך ולהתקדם בחיים, היו לי מלא שאיפות. הגעתי לאבא שלי בשבת ואמרתי לו: "אבא, אני פותחת מספרה כאן בתל אביב, אני לא יודעת את השפה, אבל אני מאמינה שזה יצליח". אבא שלי לא רצה שאעשה את זה, אבל ביקשתי ממנו רק ברכה, והוא בירך אותי. בשנת 1990 פתחתי את המספרה הראשונה שלי ברחוב שינקין, למרות שלא ידעתי עברית, זאת הייתה הצלחה מסחררת".
היו קוראים לי "אשת הברזל" מרוב שהייתי מאוד זריזה, ולא הייתי מרחמת על עצמי. כל יום הייתי פותחת את המספרה בשש בבוקר, ועד 12 בלילה אנשים היו עומדים בתור, הייתי מספרת מלא מפורסמים, זמרים ושחקנים. העבודה שלי הייתה מאוד תובענית, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ללמוד ולהתקדם. הוצאתי גם רישיון, ומעבר לעבודה הייתי מלמדת בחורות ובחורים את המקצוע שלי. לא היה לי זמן לעצור, תמיד הייתי עסוקה. הייתי נותנת להם שוקולד ומברכת אותם: "שהחיים שלכם יהיו מתוקים".
הצעירים בשינקין
"באזור בן יהודה שאני עובדת בתל אביב, אני רואה המון צעירים וצעירות עם כלבים, אני אוהבת כלבים, אבל צריך גם להקים משפחה. חשוב להתרבות ולבנות בית עם ילדים, כי זה האושר האמיתי – השולחן שמלא בילדים ואנשים אהובים. אני גם אומרת להם: "יום אחד אתם תצטרכו שיהיה מישהו שידפוק בדלת שלכם כשתהיו מבוגרים", והם לא כועסים עליי, הם אוהבים אותי ומחבקים אותי ואומרים לי: "את אישה צדיקה". אני מרגישה שלמילים שלי יש השפעה ושהם מקשיבים לי, אני מאחלת לכל אחד ואחת שיהיה להם בית משלהם, ילדים משלהם, ושיהיה להם תמיד בית שמח ומלא באהבה".
לקראת סיום, כשאני מנסה לברר מה הם התחביבים שלה, היא מיד משיבה: "אני עד היום עובדת, הספרות זה חלק מהחיים שלי, אני חיה ונושמת את זה, אני "האמא של השכונה", כולם באים לשתף אותי בכאבים שלהם ואני תמיד נותנת להם תקווה ושמחה.
וכמובן הריקוד שאף פעם לא ויתרתי עליו, אני משמחת בחתונות ואירועים עד היום. המשפחה של בעלי תמיד עודדה אותי: "תרקדי, זה מה', תעשי שמח!" אף פעם לא פחדתי לעמוד על במה ולהפיץ שמחה. "מי שמשמח את הילדים של אלוקים, אלוקים עושה אותו שמח"
עוף ממולא
מצרכים:
2 כרעיים עוף
למלית:
קילו פרגית טחונה
כף מרק עוף
כף מלח
חצי כף פלפל גרוס
2 בצלים
רבע כוס אורז עגול
ביצה
לרוטב:
3 כפות שמן קנולה
עגבניה מרוסקת בשימורים
מלח
מרק עוף
עגבניות
גמבה אדומה
בצל ירוק
אופן ההכנה:
מורידים את העור מהכרעיים וממלאים את העור במלית, אין צורך בחוט ומחט.
מניחים את העוף הממולא בסיר רחב ומכינים את הרוטב:
מערבבים את העגבניות המרוסקות עם התבלינים ושופכים על העוף.
פורסים עגבניות וגמבות ומניחים מעל העוף. מבשלים על אש נמוכה כ-40-45 דקות.
מגישים עם בצל קצוץ ומתענגים.
שבת שלום
סרטון אופן ההכנה יעלה ביום חמישי ברשתות החברתיות של הקונגרס. חפשו: בוכרים.קום
