בס"ד

14.2.2025 | ט"ז שבט התשפ"ה

0

פוסטים עלו השבוע

החדשות החמות:

>> חדשות

פרשת י"ג הבורחים: נקודת מפנה בבריחה ובעלייה

המודעות הציבורית לגורלם של הבורחים מערי בוכרה ולמצבם הקשה עלתה בעקבות פרשת י"ג הבורחים. הללו הגיעו בחורף תר"ץ (1931) לאפגניסטן, ושם שהו זמן מה בעיר מזרי-שריף. מאחר שהצהירו כי הם נתינים פרסיים, הועברו למשהד. במשהד פקדה עליהם הממשלה הפרסית לחזור לאפגניסטן או לברית המועצות, מפני שלא היה ברשותם דרכונים איראניים. יהודי משהד התערבו בדבר ודחו את גזרת הגירוש במספר ימים. בינתיים מסרו על כוונת הגירוש לגורמים המטפלים בירושלים, ובסיוע ועדי הבוכרים בירושלים והסוכנות, הובטח לשלטונות האיראנים, שבתוך זמן קצר הם יקבלו אישורי עלייה לארץ ישראל ויעזבו את פרס.

נקודת המפנה בהעפלתם של יהודי בוכרה בציר היבשתי ודרך העיר משהד בראשית שנות השלושים ובסיוע הקהילה היהודית המקומית 

ד"ר גיורא פוזיילוב 

לאחר חודש ומחצה קיבלו הבורחים את רישיונות העלייה לארץ. זוהי נקודת מפנה בעלייה הבוכרית בראשית שנות השלושים, וזו גם הפעם הראשונה שנעשתה פעולת סיוע משולבת לארגון עלייתם של הפליטים הבוכרים. עתה התהדק הקשר בין הגורמים השונים, וחברו להם גורמי סיוע נוספים.

בריחת הקבוצה והעובדה שהיא קיבלה רישיונות עלייה לארץ, עודדה אחרים לצאת בעקבותיה. בינתיים קיבלו הבורחים פניות רבות מיהודי בוכרה שבארץ ישראל, הם ביקשו לדעת על מצב קרוביהם, והחלו לפעול בניסיון לסייע לבני משפחותיהם לצאת מברית המועצות. מעתה גברה העלייה, וארגונה העסיק גורמים רבים (ראה להלן).

באדר (1932) תרצ"ב פנה ועד ההתאחדות של יהודי בוכרה בירושלים במכתב להנהלת הסוכנות, ותיאר את מצבם הקשה של הבורחים:

מאלו האחרונים [הבורחים], אחוז קטן מאוד המצליח לעבור את הגבול בשלום, ועל ידי הידיעות שיש לנו הרבה מהם נתפסו על ידי שומרי הגבול וקבלו עונשם. מי למאסר עולמי ואחדים ליריה. אנו בקבלנו את הידיעות והמכתבים האחרונים החלטנו להתארגן וליסד ועד עזרה מבין העדה הבוכרית והפרסית.

זמן קצר אחר כך פנה יצחק בן צבי, בעקבות פגישה שקיים עם באי כוח יהודי בוכרה בירושלים, להנהלת הסוכנות היהודית בבקשה לסייע בדחיפות לפליטים.

החל משנת תרצ"ג (1933) נעשה מעבר הגבול בין אפגניסטן לברית המועצות מסוכן יותר, בעקבות ריבוי הבריחות רבו שומרי הגבול. המשטר באפגניסטן התחלף ויהודים חיו בסכנה. הבורחים נאלצו עתה להסתכן יותר ויותר ולאתר שיטות חדשות להברחת הגבול.

אחת השיטות החדשות הייתה לנסוע ברכבת העוברת ממש על הגבול, לשלם לנהג הקטר כדי שיאט בנקודה מסוימת, ולקפוץ מהרכבת הנוסעת. הסכנה בהברחת הגבול באופן זה ברורה: רבים מהבורחים נפגעו, ועל אחדים ירו שומרי הגבול הרוסים והרגום. לעתים לא האט נהג הקטר כלל בנקודה שסיכמו עמו, אף ששולם לו סכום נכבד, ולעתים גם כאשר האט הנהג לא הייתה אפשרות לקפוץ, מאחר שהיו חיילים רבים באותו קרון.

כל הבורחים – אלו שקפצו מרכבת נוסעת, אלו שחצו מדבר ואחרים – הגיעו במסעם אל הנהר אמו-דריה; הם צלחו אותו על גבי נאדות עור נפוחים, והמשיכו את מסעם למרכז אפגניסטן ומשם לארץ ישראל.

המנוסה (תרצ"ג-תרצ"ד)

באדר שנת תרצ"ג (1933) החלה מנוסה המונית של יהודים מערי בוכרה לפרס ולאפגניסטן. מסכת התלאות והייסורים שעברו הייתה קשה ונוראה. לאחר שנים של סבל, רעב, מוות ורדיפות באסיה התיכונה תחת השלטון הבולשביקי, תלאות וסכנות הבריחה, נחשפו הבורחים, לאחר שהבריחו את גבול ברית המועצות, למסכת קשה של ייסורים שלעיתים נמשכו שנים רבות, עד אשר זכו לעלות לארץ ישראל. ועד עדת הבוכרים בירושלים פנה בדחיפות למחלקת העלייה שבסוכנות היהודית, בבקשה לסייע לפליטים בדחיפות. מצבם של הפליטים באפגניסטן היה קשה יותר. בתקופה זו התחלף השלטון המרכזי, והשלטון החדש היה אנטי-יהודי, ולא אחת איימו על הפליטים שיגרשו אותם חזרה לברית המועצות. האפשרות היחידה שעמדה בפניהם הייתה קבלת רישיונות עלייה, שיאשרו לשלטונות את דבר נסיעתם לארץ ישראל ויוכיחו לשלטונות שאין הם מתכוונים להשתקע בארצם. גם מצבם של יהודי אפגניסטן עצמם היה קשה; הם היו נתונים לגירושים, ולא יכלו לסייע רבות לפליטים.

התכתובת הענפה שניהלו הפליטים וארגוני הסיוע מראשית הבריחה ועד לעלייתם ארצה של אחרוני הפליטים לאחר קום המדינה, מלמדת על הסבל וסאת הייסורים והרדיפות שהיו מנת חלקם; גם של אלו שזכו ועלו ארצה תוך זמן קצר – כשנה, שנה וחצי לאחר שהגיעו לאפגניסטן או לפרס. בארכיונים בארץ ובעולם מצויים מאות מכתבים המספרים על ההתמודדות עם המציאות הקשה אליה נחשפו הבורחים, שהשתוקקו לקבל רישיון מעבר לארץ ישראל, ועל אודות המאבק שניהלו יחד עם ארגוני הסיוע.

שוועתם של הפליטים באפגניסטן ובפרס הגיעה לירושלים. השלטונות איימו לגרשם למזרח המדינה, לערים ג'ללאבד וקנדהר, הנמצאות בנתיב הנגדי למסעם לארץ ישראל. העצומות ששלחו הפליטים מתארות את מצבם הקשה ואת דחיפות העניין. באגרת הם כותבים:

וערים הללו הן משכן לשודדים וגזלנים ואין לנו תקווה בפרט ליהודים לצאת חיים משמה ויכולים לאבדנו… ותושבי המקום הזה הם בדיוק אנשי סדום ועמורה.

קבוצה של פליטים בוכרים מקאבול כתבה על תלאותיה לראשי היישוב בירושלים וציינה:

זה קרוב לשתי שנה אנחנו מתעכבים לעיר כבול, בכל יום מחכים ומצפים לתשועתכם [לרשיון עלייה]. אנחנו פה יותר גרוע ממי שנפל בבית מאסר מרוב גלות וצער… מרוב ההכאות שמכים ומבזים… גם מתו כמה בחורים ובחורות… היו עלילות דם.

מבחינת הסוכנות היהודית חולקו העולים למספר קבוצות בהתאם לתקנות העלייה:

  1. עולים המתאימים לקבלת רישיונות עלייה. את האישורים שלחו לקונסולים הבריטים בדמשק, בקאבול ובבגדד. הקונסולים אישרו את העולים על פי רשימה ששלח להם מנהל מחלקת העלייה בירושלים.
  2. עולים בני 45-36 שהיו זקוקים לאישור מיוחד מן הממשלה על חשבון הרישיונות שיתקבלו בעתיד.
  3. עולים שאינם מתאימים לעלייה על פי סרטיפיקטים. בדרך כלל היו אלה זקנים, מבוגרים, מי שאין להם קרובים בארץ או מי שיש להם בארץ קרובים שישיבתם בה בלתי חוקית ועל כן לא יכלו להסדיר את הצטרפותם אליהם כאיחוד משפחות.

בעייתם שהייתם של הפליטים בפרס ובאפגניסטן והאיומים לגרשם הובאה לידיעת המוסדות הלאומיים, ואלה טיפלו בהם במלוא הדחיפות. כאשר הבינו שלא ניתן להעלות אותם בבת אחת, וחלקם יצטרכו להמתין בפרס ובאפגניסטן עד לחלוקה נוספת של אשרות, פעלו נציגי הוועד הלאומי בהשתדלותו של יצחק בן צבי להקל על סבלם של הפליטים ולארגן להם אישורי שהייה, באמצעות הממשלה הבריטית בלונדון.

השהייה באפגניסטן החל משנת תרצ"ג (1933), עם התחלפות השלטון, לא הייתה בטוחה ליהודים; אולם הם שהו בה בחסות הקונסוליה הבריטית, וזו השתדלה להעבירם לפרס במהירות. אם בתחילת הבריחה ברחו כמה עשרות משפחות בשנה, הרי בראשית שנת תרצ"ד (1933) הגיע מספר הבורחים לעשרות משפחות בחודש ואף ליותר מכך. בראשית תרצ"ד (1933) מציין ועד יהודי בוכרה בירושלים, כי הבורחים מונים כמעט אלפיים נפש. מספרם של הבורחים בשנים הללו הגיע ל-4,000 בקירוב, ומעריכים כי רובם המכריע – למעט כמה עשרות – הגיעו לארץ ישראל.

בברית המועצות עצמה "מגפת הבריחה" שהדביקה רבים גרמה להגברת השמירה בגבולות אפגניסטן ופרס ולפעולה נמרצת של הג.פ.או. למניעת הבריחות. מארגני הבריחה, שהיו בקשר בעיקר עם יהודי משהד, שמרו על פעילותם בסוד גם מפני קרובי משפחתם. כמעט לכל אחד מבני העדה בבוכרה היו בני משפחה וקרובים שברחו. הבריחה הייתה לשיחת היום. מדי יום התעדכנו ושאלו, מי ברח ולאן? ומה עם בני משפחתו? – ואיחלו להם הצלחה בדרכם לארץ הקודש. גם בקרב אנשי הרוח החדשים של היהודים שהושפעו מהשלטון הקומוניסטי והביטו בחלקם בשלילה על תנועת הבריחה, עוררו האירועים סימני שאלה. הצעירים שבהם סברו, כי חוסר הרצון להסתגל לחיי יצירה ועמל מחד וההשפעה של התעמולה הציונית מאידך הם מגורמי הבריחה. אחרים סברו, כי שוד הרכוש והפגיעה בחיי הדת היהודית הם שגרמו למנוסה הכללית. דווקא מנקודת השקפה שמאלית הציעו מספר מחזאים להעלות את המחזה "הבורחים", המתאר מדוע כה רבים נמלטים מברית המועצות בשעה זו; אולם נציג אגודת הסופרים, שבא לבדוק באילו נושאים עוסקים וכותבים היוצרים חברי האגודה, הוריד מיד את הנושא מסדר היום.

בשבוע הבא, נרחיב על סיוע הקהילה היהודית בעיר משהד ובראשם רחמים (עבדול כרים) יצחקוף למעפילים הבוכרים, העסקתם והארחתם בעיר עד למתן הרשיונות לאישור העלייה.

נגישות