היהודים ששהו בהודו התיישבו בקרבת בית הכנסת שבשכונת 'בייקולא' בעיר בומבי, והועסקו במפעליו של הגביר ששון. חלקם התפרנסו ממכירת חפציהם שהביאו איתם מפרס, שהרי אסרו עליהם להוציא כסף ממדינה זו. מצבם הכלכלי והמשפטי היה קשה מאוד. יו"ר הסוכנות היהודית המקומית ה.צינוביץ כתב עליהם: "סגוליים המה, כשנוכחנו אחרי פגישות וחליפות דברים, הודענו לעליה מטעם מצבם הרוחני והגשמי, כולם מתפרנסים מיגיע כפיהם, ובאופן כזה חפצים המה להמשיך את חייהם ולגדל את בניהם גם בארץ". והוא מוסיף כי: "הם מאוחדים מאוד, חיים ועובדים יחד".
בשנת תש"ג (1943) שוב התעורר בקרבם הרצון לעלות לארץ, כנראה בהשפעת עלייתם של יהודי מזרח אירופה לארץ בשנה זו; אז הם גם עברו לטיפולו של המשרד הארץ-ישראלי בבומבי.
לאחר שהגיעה הקבוצה המאורגנת הראשונה של יהודי בוכרה להודו, יצא לשם מ' גולדברג, מנהל משרד הסוכנות בטהרן, לתאם את המשך המסע לארץ. הפליטים בקראצ'י נמצאו באותה עת במחנה פליטים, שהיה מורכב ברובו מפולנים נוצרים ומיעוטו מיהודים. הם שהו במקום זה כשנתיים, בתנאים קשים ביותר. בעקבות פעולתו של גולדברג קיבלה אונר"א על עצמה לאכסן את הקבוצות הנוספות במחנה פליטים שבחסותה.
מעניין ומפליא, מדוע דאגו אנשי הסוכנות לשלוח את יהודי בוכרה הנמצאים בטהרן לארץ ישראל, ולא טיפלו בהעלאתם של הבוכרים בהודו; והרי חלקם נמצאו במקום עוד משנת תרצ"ה (1935), ורובם הגיעו לבומבי בסוף 1937?
עם סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר היה צורך דחוף בהצלת שארית הפליטה באירופה, נחסם למעשה הסיכוי להעלאת היהודים הנמצאים בהודו. הסוכנות הודיעה לנציגה בהודו, מר סמט:
"במצב העניינים כעת ש-10,300 הרשיונות (רשיון לכל נפש) נועדו בעיקר לשארית הפליטה שנשארה בחיים, לאחר שחרור ארצות אירופה… אין כל סיכוי להקצות רשיונות לאלה הנמצאים בקראצ'י. עלי להוסיף, כי הצעתנו בדבר חלוקת מספר קטן של רשיונות לארצות המזרח בוטלה לפני ימים אחדים.
הפסקת העלייה של יהודי בוכרה בראשית 1945, עוררה לפעולה את העסקנים הבוכרים בארץ ישראל, בניסיון להשפיע על הסוכנות בדרכים שונות, כך סייעו לבוכרים ראשי המחלקות ליוצאי המזרח בהסתדרות ובגופים אחרים. אולם הפעילות הזו ומשלוח מכתבים חוזרים ונשנים לסוכנות ולמוסדות הלאומיים לא הניבו פירות כלשהם, ובראשית שנת 1948 עדיין היו בהודו ובאפגניסטן כאלף יהודים בוכרים, כשבעים משפחות ישבו בבומבי וקראצ'י, וכמאתיים משפחות בערי אפגניסטן. חלק מיהודי בוכרה שישבו באפגניסטן עלו בשנת תש"ט (1949), והשאר, שישבו בפרס ובהודו, עלו לארץ בראשית שנות החמישים.
מרשימת השמות של העולים ובני משפחותיהם שהגיעו לארץ מאפגניסטן בשנת תש"ט (1949), משתקפת דמותה של הבריחה מבוכרה. הרשימה מונה 21 משפחות שישבו בקאבול. כמעט בכל המשפחות אנו מוצאים כי הבעל והאישה הם ילידי אסיה התיכונה, ואילו ילדיהם נולדו באפגניסטן. ביניהם היו נערים בני 16-14 שנה; דהיינו, הוריהם והם חיו כפליטים בהמתנה לרשיון עלייה לארץ ישראל זמן כה רב.
עליית יהודי בוכרה במלחמת העולם השנייה
בשנת תרצ"ו (1936) נסגרו דרכי המעבר היבשתי דרך עיראק לארץ ישראל. יהודי בוכרה חיפשו דרכים אחרות, אולם מחוסר אמצעים נתקעו רובם בערי פרס והודו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגרו גם נתיבי הים לארץ ישראל. אולם הגעתם של כ-7,000 פליטי מזרח אירופה לפרס דרך אסיה התיכונה, ובהם 720 ילדים, וטיפולה של הסוכנות היהודית בהם והעלאתם לארץ בשנת תש"ג (1943), עוררו ציפיות לעלייה לארץ בקרב הפליטים הבוכרים. רק לאחר שפליטים אלו עלו לארץ, החלו פקידי הסוכנות לטפל ביהודי בוכרה שבפרס ובהודו, והעלו חלק מהם בסוף 1944 ובראשית 1945.
עם סיום המלחמה ובהתעורר הצורך להעלות את שארית הפליטה מאירופה, שוב נשכחו פליטי אסיה ובהם יהודי בוכרה ואפגניסטן. על אף כל המאמצים שנעשו, גם בקרב פעילים בעלי עמדה במוסדות הלאומיים כמו יצחק בן צבי, לא הועלו יהודי אפגניסטן ובוכרה אלא לאחר הקמת המדינה. ונשאלת השאלה: מדוע לא העלו את כל הפליטים עד 1936, והעדיפו להעלות אחרים? האם הייתה מדיניות מכוונת? שהרי בשנים תרצ"ב-תרצ"ה (1935-1932) עלו ארצה באופן לגאלי למעלה מ-180,000 יהודים, וכ-62,000 מהם הגיעו בשנת תרצ"ה (1935) לבדה; מדוע אם כן לא ניתנו ליהודי בוכרה די אשרות עלייה בתקופה זו, ומדוע לא חיסלו את בעיית הפליטים הבוכרים באותה עת?
על אף הסבל והתלאות, שמחו יהודי בוכרה שהגיעו לארץ ישראל. חלקם, בני המזל שהגיעו בראשית הדרך, בתוך שנה ממנוסתם מברית המועצות, התערו מהר בארץ. היתר, שנדדו שנים רצופות תלאות בערי אסיה במדינות השונות, לא התפתו להזניח את ארץ מכורתם, ולא החליפו את אזרחותם באזרחות אחרת. מנוסתם מבוכרה הסובייטית הייתה לכיוון אחד, לארץ ישראל; וכאשר הגיעו אליה, פעולתם הראשונה הייתה לנשק את אדמתה.
בעיית מספר העולים מקרב יהודי בוכרה
בריחתם של יהודי בוכרה מאסיה התיכונה ועלייתם לארץ ישראל נמשכה בשנים תרפ"ט-תשי"א (1951-1929) בערך. קשה לדעת כמה ברחו וכמה הגיעו לארץ, ומהו מניינה של העדה הבוכרית בראשית שנות החמישים בישראל; עלינו להסתמך על הערכות בלבד. המניין אינו מדויק מהסיבות הבאות:
א. יהודי בוכרה שייכים למעשה לברית המועצות, ובדו"חות העלייה הרשמיים מעולם לא נרשם כמה עלו מבוכרה. כמו כן הם הגיעו לארץ בדרך כלל מפרס, מהודו או מאפגניסטן, ונרשמו בדו"חות הכלליים של כל מדינה ומדינה שממנה עלו ישירות, ולא כ"יהודי בוכרה".
ב. רבים מהם הגיעו לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, ללא רשיונות עלייה. לרבים הייתה אזרחות זרה בברית המועצות – אפגנית, איראנית וכדומה – ובעזרתה יכלו לצאת משם באופן חוקי; אולם בדרך כלל הם לא הורשו להיכנס לארץ בדרכון הזר שברשותם, מאחר שהמדינות המוסלמיות הללו סירבו לסייע להם לעלות לארץ ישראל. כך אנו יכולים למצוא רבים שעלו לארץ, אולם הם אינם רשומים בדו"חות מחלקת העליה של הסוכנות ובדו"חות ההגירה של ממשלת ארץ ישראל.
ג. למעלה ראינו, כי משפחות שלמות הוקמו לאחר הבריחה. גם בערי אפגניסטן, פרס והודו המשיכו הפליטים לחיות את חייהם, ורבים נולדו בדרך עד שהגיעו לארץ. מכאן שיש לנו רק שתי נקודות אחיזה להעריך את מספר העולים:
- הערכות שעלו מדי פעם בדו"חות ובמכתבים השונים שכתבו יהודי בוכרה מפרס ומאפגניסטן.
- מספרי העולים כפי שדווחו בדו"חות מחלקת ההגירה המיוחסים רק ליהודי בוכרה; דו"חות אלה נמצאים בארכיון הציוני המרכזי.
ערב מלחמת העולם הראשונה מנו יהודי בוכרה בירושלים 1,500 נפש.
עם סיום המלחמה, בעקבות הגלייתם של יהודי ארץ ישראל למצרים וכתוצאה מהבריחה והמגפות שפגעו ביישוב, נותרו בארץ כולה כ-800 יהודים שמוצאם מבוכרה. בין השנים תרע"ט-תרפ"ט (1929-1919) עלו לארץ כ-700 מיהודי בוכרה.
משערים שבשנים תר"ץ-תרצ"ה (1935-1930) ברחו כ-4,000 מיהודי בוכרה לפרס ולאפגניסטן. רובם הגיעו לארץ ישראל עד סוף שנת תרצ"ו. חלקם נותר באפגניסטן, בפרס ובהודו. חלק מהבורחים מתו בדרך הקשה; אולם, כפי שראינו למעלה, היה ריבוי טבעי, הוקמו משפחות בקרב הבורחים, והם עלו עם ילדיהם לארץ. בסוף 1944 ובראשית 1945 עלו מפרס ומהודו כ-550 יהודים בוכרים. בראשית 1948 נמצאו בהודו, באפגניסטן ובפרס עוד כ-900 מיהודי בוכרה; ואלה עלו לארץ עד שנת תשי"א (1951), עם העליות הגדולות מארצות אלה. ניתן להסיק, שזמן קצר לאחר קום המדינה היו בארץ בסך הכול כ-6,000 יהודים יוצאי ערי בוכרה.
גלעד לנופלים בדרך לירושלים
נראה שעשרות (לפחות) מן הבורחים מתו בדרכם ארצה. היו כאלה שנפטרו בעת הבריחה, אחרים נורו בגבול בין אפגניסטן, פרס וברית-המועצות; ואחרים מתו ממחלות וממגפות בדרך.
חייא זאורוב ציין בכתביו שמות של עשרים וחמישה מן הבורחים שמתו בדרכם ארצה:
משה זירכיוב בן אברהם חיים – נורה בגבול אפגניסטן – רוסיה.
שלמה קאק כויידאדוב ושני נכדיו – הוא נורה בגבול אפגניסטן – ברית-המועצות ושני נכדיו מתו לאחר שנותרו בלא מזון.
בן ארי ברוכוב, בן עשרים ואחת שנה – נורה בגבול ברית המועצות – פרס.
יפה בת בנימין קאזיוב, מתה בצמא בגבול ברית-המועצות – פרס.
אברהם דוידוב ושני חבריו, נורו בגבול ברית-המועצות – פרס.
בן למשפחת ששון אבד במדבר בין עיראק לסוריה.
בן בכור ברוכוב.
רוטשילד יעקובוף ובתו נפטרו באפגניסטן.
חיים ג'ה יונתנוב נפטר באפגניסטן, אשתו חצתה את הגבול ונאסרה על ידי שוטרים אפגנים, הללו הביאוה לפני מושל אכג'ה שאסר אותה בביתו, ואין ידוע מה עלה בגורלה.
אשתו של חיי קלנדרוב נפטרה באפגניסטן.
אשתו של גבריאל שרבתוב.
בתו של חיי פתאח, נפטרה באפגניסטן והיא בת 18 שנה.
משיח נייאז-באיוב נפטר באפגניסטן והוא בן 33-30 שנה.
נסים נמתיוב, נפטר באפגניסטן והוא כבן 60 שנה.
ישראל שכמורוב נדרס על ידי רכבת והוא בן 33-30 שנה. אלמנתו וילדיו עלו ארצה.
זכריה קאמו(?) ואשתו נפטרו בדרכם והם בני 60 שנה.
כן נפטר נכדו והוא בן שנתיים.
מיכאל אברהמוב נפטר בגיל 35 שנה.
אשת ציון אמין כאבולי נפטרה בגיל 35 שנה.
פגעאיל שו"ב (שוחט ובודק) נרצח על ידי אפגנים.
