הרב יהודה ארי חיימוף או כפי שנקרא "מולא יהודה ארי" נולד לר' דוד ואסתר בעיר אנדיז'אן באסיה התיכונה בח"י באייר התרנ"ט (1899) ונלב"ע בירושלים בכ' בטבת התשל"ג (1973).
בשנת התרפ"ט (1909) לערך, עלו חלק מבני המשפחה לראשונה ארצה, בהם הוריו, יהודה ושתי אחיותיו- רחל ודבורה. הם שהו בירושלים כשנתיים ימים ושבו לעיר הולדתם. ובשנת התרע"ב (1912) שבו ועלו והשתקעו בירושלים, והפעם לצמיתות.
לאחר עלייתו ארצה החל ר' יהודה ארי ללמוד אצל הרב ידיד הלוי, עימו למדו עוד כמה נערים בוכרים, בהם ידידו – הרב שמחה חיימוף, עד אשר נסמכו להוראה. אפשר לומר שהם שני תלמידי החכמים הראשונים מקרב יהודי בוכרה שנסמכו להוראה בארץ ישראל.
לאחר מלחמת העולם הראשונה המשיך ללמוד, וכאשר נפתחה ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים (התרפ"ב/1922) למד בה ובהמשך שימש בה מורה.
בד בבד, במשך כל אותה תקופה, המשיך ללמוד אצל רבו המובהק – הרב יוסף ידיד הלוי.
בשנת התרפ"ז (1927) יצא לאור ספרו של הרב הלוי, "ברכת יוסף" על דיני ברכות. בסוף הקדמתו מודה הרב למסייעים בהדפסה, בהם:
"תלמידי יהודי דמתקרי ארי בן דוד חיימוף והח[כם] שמחה חיימוף". בשנת התרפ"ט (1929) יצא לאור בירושלים ספר נוסף של הרב הלוי, "ויחי יוסף" על הלכות גיטין. הרב כותב על תלמידיו:
"הנה אלה בני היצהר האברכים הנחמדים, שני צנתרות הזהב, תלמידי היקרים החכמים השלמים כה"ר [כבוד הרב] יהודה ארי חיימוף הי"ו וכה"ר שמחה חיימוף הי"ו, הראויים לברכה על אחת כמה וכמה טובה כפולה, אם מצד שקידתם, זה שלושה שנים לומדים דיני גיטין וחליצה עד שנעשו ראויים לסדר גיטין וחליצות, אם מצד שהם טרחו ויגעו ביגיעה רבה והשתדלו לקבץ כסף כדי להדפיס ספר ויחי יוסף על הלכות גיטין, וגם הם היו גרמא [הגורם] שנתגלגל על ידם זכות לחבר ספר זה, כי בלומדי עמהם חברתי ספר זה, ועוד שטרחו ויגעו להגיה הספר "הנ"ל ועיקר הגורם זכות גדול…".
פעילותו הציבורית
מגיל צעיר פעל מולא יהודה ארי למען הציבור, כאשר הוא משלב לימודים והוראה בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה.
לאחר הבחירות לוועד שכונת רחובות הבוכרים בחורף תרצ"ז (1937) מונו שני ועדים: ועד רוחני וועד גשמי.
בוועד הרוחני השתתפו הרבנים: ר' אברהם אמינוף, ר' חזקיה הכהן רבין, ר' משה יצחקוף, ר' יוסף חיים שלומוף ור' יהודה ארי חיימוף.
בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 נפטרו כמה מראשי הקהילה וחכמיה. מולא יהודה ארי תפס אט אט את מקומו כמנהיג ורב הקהילה באחת מתקופותיה הקשות ביותר, ויחד עם רב הקהילה הרב יצחקוף ישבו בבית הוראה של השכונה.
להתארגנות הדור הצעיר סייע הרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב, שפעל ועודד את המנהיגות הצעירה לפעול למרות המצב הקשה.
לאחר פטירתו של רב הקהילה מולא משה הכהן יצחקוף בשנת התש"ג (1943), ביקשו בקהילה למנות את מולא יהודה ארי לממלא מקומו על פי צוואתו של הרב יצחקוף, אולם הוא ברוב ענוותנותו סירב, מפאת כבודו של הרב חזקיה הכהן רבין שהיה קשיש ממנו. רק לאחר פטירתו של מולא חזקיה בשנת התש"ה (1945) מונה מולא יהודה ארי לרב הקהילה והשכונה.
הרב פעל לחיזוק החינוך התורני והפצת תורה בשכונה באמצעות מסירת שיעורי תורה בעצמו ובסיוע חכמי ישיבת פורת יוסף. נפתחה ישיבה ללימודי ערב. מישיבת ערב זו בה למדו עשרות תלמידים, יצאו תלמידי חכמים חשובים ששימשו ברבות הימים שוחטים, מוהלים, רבנים, דיינים ואף ראשי ישיבות. ומהם צמחה שכבת הרבנים שעמדו בראש הקהילה.
לאחר חורבן ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה במלחמת העצמאות, עבר סניף של הישיבה ל"ישיבת הערב" שבבית המדרש על שם צופיוף בשכונת רחובות הבוכרים, עד אשר נבנה בניין ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה.
קהילה בתקופת משבר
עם קום המדינה פנה ועד הקהילה הבוכרית בירושלים באגרת אל הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בבקשה לאשר את מינויים הרשמי של הרבנים ר' יהודה ארי חיימוף ור' בן ציון הכהן רבין בתור מורי הוראה ורבני השכונה. בעקבות הפניה פנה הראשון לציון הרב עוזיאל אל המועצה הדתית בירושלים:
שלום וברכה;
הנני מתכבד להודיע כי הרה"ג ארי חיימוף יצ"ו מכהן בתור מורה צדק בשכונת הבוכרים, איזור מס' 14 בירושלים, מאז שנת התש"ג (1943) במקומו של הרה"ג המנוח משה יצחקוב זצ"ל, והרה"ג בן ציון הכהן רבין יצ"ו מכהן בתור רב ומורה צדק בשכונה הנ"ל אזור מספר 9, במקומו של הרה"ג המנוח חזקיה הכהן רבין זצ"ל. והנני מבקש להכניסם ברשימת מורי הוראה בירושלים, ולהקציב להם תמיכה חודשית הולמת להם.
בעקבות מכתב זה מינתה המועצה הדתית בירושלים את מולא יהודה ארי חיימוף והרב בן ציון הכהן רבין לרבני שכונת רחובות, באופן רשמי.
את עיקר תפקידו ראה במסירת שיעורי תורה והלכה לציבור במיוחד בבתי כנסת דוידוף, יששכרוב וצופיוף, כאשר ב"שבת הגדול" ובשבת "תשובה" מסר דרשות בבית כנסת "בבא תמא", בשכונה.
מולא יהודה ארי חיימוף שימש רב הקהילה הבוכרית בין השנים התש"ה-תשל"ג (1973-1945), וגם שימש דיין בבית דין צדק של "העדה החרדית הספרדית".
תקופת רבנותו מצטיינת בכך, שלמרות שהיו אלה שנים קשות לכלל ולפרט, שנים של מחסור גשמי וחוסר ביטחון, שמרה השכונה על ייחודה והייתה מרכז לתורה, לתפילה ויראת שמים טהורה, ובבתי כנסיותיה נתחכנו כמה מגדולי ומאורי הדור של היהדות הספרדית, ורבים מבני הקהילה הבוכרית עסקו במסירות רבה במלאכה ובלימוד תורה וזכו להקים דור ישרים מבורך של בנים ותלמידי חכמים מנהיגי ציבור בימינו אנו.
לאחר פטירתו הקדישו בניו צבי, דוד ויוסף, את בית הרב השוכן ברחוב יואל 26 שבשכונת הבוכרים לישיבה הנקראת "רוח יעקב" על שמו של הרב יעקב מונסה.
הארכיון המשפחתי
לאחרונה נחשף אוסף של 15 מכתבים אישיים – משפחתיים שנכתבו לרב, לרוב על ידי קרובי משפחתו שחיו בארצות הברית. המכתבים נכתבו בין השנים ת"ש (1940) – תשי"ט (1959), ורובם סביב שנת 1950. כמעט כולם כתובים בבוכרית-יהודית, ושני מכתבים בעברית.
התקופה בה נכתבו המכתבים היא תקופת משבר ומעבר- בארץ ישראל עדיין מאבק ומלחמת העצמאות., שכונת הבוכרים בירושלים היא שכונת ספר, והמאבק הקיומי בארץ קשה. יהודים מהגרים לארצות הברית, ויהודי בוכרה שנותרו בברית המועצות מצפים לישועה מהלחץ הבולשביקי. התיאורים במכתבים מספרים את סיפורה של קהילה בתקופת משבר.
בין כותבי המכתבים: בנו דוד ופרידה חיימוב מלוס אנג'לס, פריחה חיימוב וראובן בן דוד מניו יורק. באותם שנים היו לא מעט בוכרים שביקשו לנסות את מזלם ולהגר לארצות הברית במטרה לשפר את מצבם הכלכלי, כמה מהם מוזכרים במכתבים הללו. רוב המכתבים נכתבו סמוך לאחר הקמת המדינה, בשנים 1951-1950, ומהם עולה שבני המשפחה שלחו לרב חבילות מזון ובגדים – סיוע חשוב באותם ימים, שהרי בארץ היה מחסור חמור והונהג משטר הצנע. משלוחים כאלה מארצות הברית נשלחו באותה תקופה גם ממשפחות אחרות לתושבי ארץ ישראל.
המכתבים עוסקים בענייני משפחה: שמחות ולהבדיל ימי זיכרון לנפטרים, וענייני בריאות ורפואה.
במכתבים מסופר גם על ניתוק הקשר עם בני משפחה שנותרו בברית המועצות. כך לדוגמא במכתב שכתב בנו של הרב – דוד, ב-1.2.1949, הוא מספר שלאחר אחת עשרה שנים שלא היה להם קשר עם בני המשפחה בברית המועצות, הגיע אליהם מכתב מבתה של יפה אחותם, אולם היא לא כתבה דבר במכתב אלא רק שלחה תמונה ומסרה שהכל בסדר אצלם, משום שחששה מהשלטונות.
