מאת: רעיה לויוב
בכל משפחה יש שם שאינו נשמע רק כזיכרון, אלא כמו ניצוץ שקט המפיץ חום בלבבות. שם שאינו רק מזכיר אדם שהיה, אלא נושא בחובו שיעור של אמונה בבורא עולם ושל הכוח שאדם יכול למצוא בתוכו כשהוא סומך על הקב"ה ואינו פוחד מאחריות. עבורנו, משפחת לויוב, השם הזה הוא סבתא יעל ז"ל.
יום האזכרה שלה חל בדיוק עם הדלקת נר שלישי של חנוכה (כ"ז כסלו תשמ"ח). בעיניי, טמון בזה סמל עמוק: להבה קטנה שמגרשת את החושך, בדיוק כפי שחייה ואופיה פיזרו ספקות והאירו את דרכנו עד היום.
סבתא יעל נולדה בשנת 1900 כבתו של ר’ שמחה ארבוב, והייתה חלק מדור שידע היטב מה המשמעות של אמונה – כדי לשרוד, יש להיאחז באמונה חזק יותר מהאחיזה באדמה. היא איבדה את אמה בגיל צעיר, גידלה את אחיה הקטן, וקיבלה את אשתו השנייה של אביה כאם לכל דבר. היא נהגה לומר כי “מילה טובה היא גם תפילה”, ואמירה זו ליוותה אותה בכל חייה.
בשנת 1923 נישאה לסבא, הרב זבולון, אדם חזק שעבר מסכת ייסורים, הוגלה ל־25 שנה וחזר לאחר רק ארבע שנים. סבתא האמינה ביכולתו לחזור, התפללה למענו ולא ויתרה על התקווה, גם כשהסובבים אותה איבדו את האמונה. האמונה הזו, שחברה לאומץ לב, הפכה לבסיס של הבית הגדול שבנתה.
נולדו להם ילדים רבים: מנחם, צביה, אבנר, מרוסיה, רחמין, יעקב ושרה – המשך ישיר של הכוח שממנו צמחה המשפחה כולה.
אני זוכרת את סבתא כאישה קפדנית, דורשת, אך חכמה באופן מעורר השתאות. היא תמיד תמכה בסבא זבולון והייתה מבקשת ממנו להגביר את הקול בברכה כדי שתוכל לענות אמן. האמן הזה לא היה רק תגובה לברכה, הוא היה הצהרה: עלינו לשמוע אחד את השני, לתמוך, להעניק ולכבד, ולהודות יחד לבורא עולם.
אמונתה של סבתא יעל לא התבטאה במילים גדולות אלא במעשים קטנים של יום-יום: בזהירות, באכפתיות, באופן שבו בישלה, באופן שבו סיפרה על ילדותה ועל הקשיים שעברה. נעוריה הקשים, אובדן אמה והתמודדות עם העלייה לישראל הפכו אותה לאבן יסוד של עמידה איתנה. היא לא אפשרה לעצמה להישבר, ולכן גם לא נתנה לאף אחד סביבה להישבר.
היא הייתה תובענית כלפי עצמה וכלפי ילדיה ונכדיה, אך הדרישות נבעו מאמונה עמוקה בפוטנציאל של כל אחד. רצינו לזכות במבט הטוב שלה ולהיות אנשים שאפשר לסמוך עליהם. בכל מעשה גדול של חסד, אני רואה את המשמעת הפנימית שסבתא השרישה בנו: אם אמרת- תקיים; אם התחלת – תסיים.
סיפור אחד חרוט בזיכרוני במיוחד: כשסבתא יעל וסבא זבולון עלו לישראל, בנם הרב אבנר ז"ל הבטיח להגיע תוך שלושה חודשים. ניסו להניאו, אך הוא עמד במילתו. וכשסבתא שמעה שהוא הגיע לארץ, היא רצה לקראתו ונפלה כמעט מרוב התרגשות. היא ראתה הבטחה שמומשה, אמונה שקיבלה צורה ממשית. זה היה בספטמבר 1971.
הילדים והנכדים פקדו את ביתם לעיתים קרובות. תמיד קיבלו חום, אוכל טעים ובעיקר תקווה. היא הייתה אומרת: אם זבולון שרד גלות, אם תפילה השיבה אותו הביתה ואם המשפחה זכתה לשלווה – סימן שאדם שמאמין אינו לבד.
וכשאני מסתכלת על תנופת הפעילות של הקונגרס היום, אני רואה את מה שהתחיל אצל סבתא יעל וסבא זבולון: אמונה איתנה, ביטחון בדרך, ויכולת ללכת קדימה ללא פחד מהרוחות והסערות. זו הירושה האמיתית שלה, לא זהב, לא נכסים, לא תמונות. אלא אור פנימי, אור של מי שאינו מוותר על חלום.
ואור כזה מתחיל במצווה אחת. בנר קטן, באמצע חג החנוכה, לזכר אישה שידעה: ה’ מסייע למי שמאמין, והמאמין – מסייע לעצמו.
