זאת חקת התורה (במדבר יט,ב)
כשהתורה מתחילה לפרט את דיני הפרה האדומה, היא מקדימה ואומרת: "זאת חוקת התורה". לכאורה היה מתאים יותר לומר "זאת חוקת הפרה", ומכאן שבכך רומזת התורה, שמצוות פרה אדומה היא בעצם החוקה של התורה כולה ויש בה דבר המלמד על כל המצוות.
ייחודה של מצוות פרה אדומה, שאין בה שום טעם שכלי. כשיהודי מקיים מצווה זו, אין לו שום הבנה בטעמה של המצווה, והוא עושה זאת כציווי אלוקי טהור. כך צריך להתייחס לכל המצוות, אף אלה שיש מאחוריהן טעם שכלי – לקיימן כרצון אלוקי מוחלט, שלמעלה מההיגיון האנושי.
כל פרט חשוב
יש הבדל מהותי בין כוח השכל לבין כוח הרצון: השכל מעצם טבעו אינו מוחלט, וכל דבר נמדד על-פי משקלו השכלי. יש פרטים חשובים יותר וחשובים פחות. לעומת זאת, הרצון אינו מתחלק. כשאדם רוצה משהו – הרצון כולל את הדבר כולו, על כל פרטיו, וכל פרט קטן חשוב כמו הדבר כולו.
כך גם במצוות התורה, הואיל ומהותן האמיתית היא היותן רצון ה', אין הן ניתנות לחלוקה. כל מצוות התורה חשובות באותה מידה, וכל פרט קטן נוגע לעצם שלמות המצוות. לפעמים מקצת המצווה אינו כלום, ולעיתים חלק מהמצווה כמוהו ככולה.
מאיר בגלוי
נקודה זו באה לידי ביטוי גם בדיני הטומאה והטהרה (שהפרה האדומה מייצגת אותן). אם האדם נוגע בטומאה באחד מאיבריו – הטומאה חלה מיד על הגוף כולו. אין הבדל בין נגיעה חיצונית בטומאה לבין בליעת דבר טמא – האדם נטמא בכל התוקף גם בנגיעה. אין הבדל אם נגע בטומאה במזיד או בשגגה ואפילו באונס. כמו-כן, השפעתה של הטומאה היא מוחלטת – האדם נאסר באכילת קודש, ויתרה מזו – "ואל המקדש לא תבוא".
הסיבה לכך היא, שבדיני הטומאה והטהרה מאיר הרצון האלוקי בגלוי, ולכן נראית בו המהות האמיתית של רצון ה', שאין בו התחלקות והבחנה בין פרט כזה או אחר.
לא להסתפק
מכאן יש להפיק הוראה לכל מצוות התורה ("זאת חוקת התורה"): אמרו חז"ל, "לא תהא יושב ושוקל מצוותיה של תורה", אלא "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה". יהודי צריך להרגיש, שכל מצווה היא רצון ה', וברצון האלוקי אין התחלקות ואין פרט חשוב יותר ופרט חשוב פחות, ולכן עליו להיות זהיר אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים כמו ב"חמורה שבחמורות".
וגם כשעוסקים בקירוב ליבם של ישראל לאביהם שבשמים, אין להסתפק בכך שהזולת מקיים את המצוות החמורות, אלא יש להשתדל בהשתדלות הגדולה ביותר שהזולת יגיע גם לזהירות בדקדוק קל של דברי סופרים, ושהדבר יהיה נוגע לו עד מיצוי הנפש.