בבוקר ה-9 באוקטובר, יומיים אחרי המתקפה של חמאס שכללה רצח בקנה מידה שטרם הכרנו בארץ, ועשרות מוקדים וזירות של חללים וגופות בסיטואציות מורכבות, הוקפצתי עם הצוות שלי למחנה 'שורה'. המטרה הייתה ברורה: טיפול בזירות קשות, זיהוי גופות והובלת החללים לקבורה כפי שמגיע להם – בכבוד, בהערכה ובדיוק מרבי. כשמגיעים לזירות כאלה אין זמן לחשוב, אין מקום לרגש. אתה רואה זוועות ובתוך זה צריך לפעול, לזהות, לאסוף, לתעד, להעביר מידע ולשמור על האנשים שלך, ומעל הכל – להבטיח שכבודם של הנפטרים נשמר.
זה קשה יותר ממה שזה נשמע. לא פעם אתה מוצא את עצמך בוהה לרגע, ואז נושם וממשיך, לא בגלל שאתה חזק, אלא כי מישהו צריך לעשות את זה, מישהו צריך להיות בצד של הסדר בתוך הכאוס.
לפני כחודש קיבלתי אחריות להיות מש"ק אנו"ח. לקחתי תחתיי כמה חיילים, צעירים ממני, חלקם בפעם הראשונה בתפקיד. קיימנו סדרת תרגילים, עבדנו על תרחישים, על נהלים, על משמעת. ידענו שמה שאנחנו מתרגלים באימונים נצטרך ליישם בשטח.
לפני כשבועיים, בשעה שלוש לפנות בוקר קיבלתי זימון. לא הסבירו הרבה, רק שצריך שנגיע. זה כבר לא הפתיע אף אחד, תוך חצי שעה היינו כולנו על הרגליים עם ציוד מלא. זה מין מצב כזה שאתה יודע מה לעשות, גם אם אתה לא יודע בדיוק מה מחכה לך.
אחת המשימות הייתה בתל אביב, אחרי סדרת נפילות. אחד המוקדים שנפגע היה בית האבות "משען". הגענו, ראינו את חזית הבניין מנופצת, רסיסים בכל מקום, חלונות שבורים. אלה לא זירות קרב רגילות, אלה מקומות חיים של אנשים מבוגרים, חלקם בקושי הולכים, חלקם מבולבלים.
עברנו קומה קומה, דיברנו עם כל דייר, פינינו אותם למקום בטוח יותר, נתנו מים ועזרה רפואית למי שהיה צריך, ובעיקר נוכחות. יש משהו בלבוש שלנו, באפוד הכתום, שהוא סימן להרגעה, פשוט מישהו שנמצא שם כשצריך אותו.
ואז, אחרי שהכל מתפנה, חזרנו לזירה עצמה. הרס מוחלט, אבל לא היו נפגעים, כולם היו בממ"דים. כשאנשים שואלים למה כל הזמן אנחנו מדגישים את ההנחיות, זה למה. זו לא סיסמה, זה מציל חיים!
אני לא כותב את זה כדי לספר על עצמי, אני כותב את זה כי יש צוותים שלמים שעושים את זה כל יום. בשקט, בלי תיעוד ובלי תמונות. אנשים שמה שמניע אותם זה הידיעה שמישהו צריך לעשות את זה. לא מתוך הרואיות, מתוך מחויבות.
אנחנו לא עוסקים במוות, אנחנו עוסקים בכבוד, במידע מדויק, במענה למשפחות. לפעמים אתה יוצא מזירה כזו, נוסע הביתה, והראש עוד מסתובב שעות, אבל אתה לומד עם הזמן לארוז את הדברים באיזו מגירה פנימית, להשאיר מקום למה שיבוא מחר. במשך תקופת הלחימה עם איראן ובמהלך השנה וחצי האחרונות, היינו בהרבה מוקדים ובאתרי נפילות וחשש ללכודים בזירות, קשה יהיה לשכוח את המראות שראינו – אבל להמשיך אנחנו חייבים. השגרה חזקה ועם ישראל מצליח ורוצה לחזור לימי השגרה שלו. את ההריסות נשקם ונבנה מחדש, בעיני, זו המשמעות האמיתית שלנו כעם ישראל חי.
ביחידה שלי אין שואו ואנחנו לא עומדים על במה, אנחנו עומדים בזירות וזה מספיק. כל עוד צריך אותנו, אנחנו נהיה שם וניתן מעצמנו ככל שיידרש.
