שכונת הבוכרים במלחמת יום העצמאות

המערכה על ירושלים החלה מהחלטת האו"ם על החלוקה בכ"ט בנובמבר 47 ועד להסכמי שביתת הנשק באפריל 49. בירושלים התגוררו בערב המלחמה כ-100,000 יהודים. במהלך המלחמה נהרגו בה כ-400 תושבים יהודים, כשליש מ-4,000 הלוחמים שנפלו במלחמה כולה נפלו בסביבות ירושלים והעיר הייתה נתונה במצור. בירושלים היו גם פיגועים קשים שבעטיים נרצחו אזרחים רבים, כמו הפיגועים בבנייני קרן היסוד ברחוב בן יהודה, ושריפת שיירת הר הצופים ועוד. המלחמה שיתקה את חיי המסחר, את מערכת החינוך ואת מהלך החיים התקין בירושלים.

בלחימה סביב ירושלים נחלה ההגנה כישלון בקרבות בצפון העיר, שם נפלו הכפרים העבריים נווה יעקב ועטרות. במזרח, היו קרבות קשים ברובע היהודי שנפל לידי הלגיון. ובדרום, שם נפלו יישובי גוש עציון. מאידך, הכוחות בירושלים כבשו שכונות ערביות ששלטו באזורים נרחבים: דיר יאסין, שייח' באדר, ליפתא, קטמון, טלביה ואזור סן סימון. וכל האזור שממערב לעיר, עד שער הגיא נכבש והיה בשליטה יהודית מוחלטת. ניצחון זה בא לאחר שהמנהיגות העברית הבינה שחייבים לעבור ממגננה להתקפה ודרך השיירות שהביאה לנפגעים רבים — נכשלה. המתקפה נגד הכנופיות החלה מסוף חודש אדר תש"ח, והמשיכה בחודשים ניסן ואייר והביאה להישגים משמעותיים בכל הארץ. באזור ירושלים היו אלה מבצעי נחשון, יבוסי וקילשון, ובסוף התקופה ברחו מן הארץ כ-300,000 ערבים.

רבים אינם יודעים, אולם למעשה ירושלים העברית הייתה ללא כח מגן שאמור היה לעמוד מול התקפות הלגיון על העיר. להלן נראה שנקודת התורפה העיקרית להגנת העיר היו השכונות הצפוניות: בית ישראל, רחובות הבוכרים, כרם אברהם ופאג"י. המגינים היו אנשי "משמר העם" – אזרחים ללא ניסיון קרבי ממשי, כאשר מולם ניצב צבא ירדני מאומן ומנוהל על ידי קצינים בריטים, אשר ציידו את צבא הלגיון בנשק ובמשוריינים. למגיני ירושלים לא היה די ציוד וכלי נשק להיערך לקרב מולם. להלן נשמע את דבריו של אהרן מתת-טוב המספר כיצד חשבו לפעול בשכונת הבוכרים, אילו חיילי הלגיון היו פורצים לירושלים העברית דרך הציר הטבעי – במעלה רחוב יחזקאל בשכונת רחובות הבוכרים.

שכונת רחובות הבוכרים במלחמה

על החיים בשכונה בתקופת המלחמה נשמע מעדותם של ר' שלום בביוף, חניך בית היתומים 'בלומנטל' ששכן בשכונה בבית 'אמינוף', מזיכרונותיו של אהרן מתת-טוב וממסמכי ועד השכונה הבוכרית בירושלים.

ר' שלום היה בן שמונה כאשר פרצה המלחמה והוא נשלח לבית היתומים עם אחיו הקטן ממנו, לאחר שאביו נפטר לפתע בדמי ימיו. שלום מספר על השכונה בתקופת המלחמה והחיים בבית היתומים:

ירושלים סבלה מיריות של צלפים שירו מבית הספר לשוטרים ומשכונת שייח ג'ראח. הרחובות יחזקאל, שמואל הנביא, בית ישראל והרחובות הסמוכים, הפכו ליעד של הצלפים. מול בית היתומים התגוררה משפחה בוכרית נעימה. באחד הימים, בשעת בין ערביים, יצאה אם המשפחה לקושש מעט כוסברה שצמחה בר בשדות. האישה רכנה על העשבים, קוטפת לאיטה, כשלפתע החלו יריות. אחד מצלפי שייח ג'ראח פגע באישה, שנפלה שותתת דם, מבלי שאיש יוכל להגיש לה עזרה במקום החשוף בו נמצאה. או אז התעשת אחד השכנים, נטל עימו חבל מקופל לשניים וקשר בראשו לולאה רחבה. הבחור זחל באיטיות בשולי הכביש, כשעיני השכנים עוקבות אחריו ושפתותיהם ממלמלות תפילה להצלחתו. לאחר דקות ארוכות הגיע לא הרחק מן האישה, זרק אליה את החבל וביקש כי תקיף את ידיה בלולאה. לאחר שהחגורה לפתה היטב את זרועותיה, גרר אותה לעבר שולי הכביש ומשם נלקחה במהירות לרכב והובהלה אל בית החולים. האישה החלימה מפצעיה, ואולם את הלקח המר למדו כל השכנים: שדה הבר שליד ביתם הפך לשטח אש מסוכן ששוב לא ניתן לנוע בו לאור היום.

המצור – ירושלים ללא מים וחשמל

האנגלים שעברו בגלוי לצידם של הערבים, הגבירו מאוד את סבלם של יהודי ירושלים, כאשר נתנו יד לכנופיות הערביות. הללו הפסיקו את זרם המים אל העיר והאנגלים לא עשו דבר כדי להבטיח את אספקת המים לאלפי יהודי ירושלים. לצרכי המים דאג משגיח מיוחד, שמילא בכל הזדמנות את החבית הגדולה שניצבה בחדר השינה שלנו. כל ילד קיבל כוס מים בערב, והיינו שותים אותם באיטיות, תוך כדי מצמוץ בשפתיים. בימים של מחסור קיבלנו רק רבע כוס ולא נותר לנו אלא לחלום בהקיץ על שתייה לרוויה… מעולם לא ניסה אף אחד מהילדים לשתות בלי רשות, אף לא כאשר האחרים ישנו. מי שלא יכול היה להתגבר על צימאונו, ביקש מהמשגיח רשות לשתות והלה היה מחליט אם לאפשר לו זאת. בדרך כלל, עם הקטנים לא החמירו כל כך, אולם אני, שהייתי בן שמונה שנים – נחשבתי כילד גדול לעניין המים.

גם אספקת החשמל, שהייתה בידי חברה בריטית, צומצמה מאוד, כשבבוקר זוכים התושבים לחצי שעה של זרם חשמלי, ובערב לשעה אחת בלבד. לבסוף הופסקה אספקת החשמל לגמרי, בתואנה כי אין די חומרי דלק.

על מאורעות מלחמת העצמאות סיפר אהרן מתת-טוב:

"אני זוכר את ההפגזה הראשונה שנחתה על ירושלים. הייתי נער כבן 12 והוזמנתי לטקס של חבריי לכיתה שהצטרפו לתנועת הנוער "בני עקיבא". בסיום הטקס, בשבת אחר הצהריים, כמדומני שהיה זה ה-17 במאי 1948, ראיתי במו עיניי את הפגזים הראשונים שנחתו על המגדל הגבוה של 'תנובה' ברחוב יחזקאל שבשכונת גאולה. בתחילה לא ידענו על הסכנה וההרס שחוללו הפגזים. שמענו את הסירנות של האמבולנסים שאספו את הפצועים ובנס גדול הגעתי הביתה בשלום.

לאחר שבת זו נכנסה ירושלים לתקופת המצור. ראיתי כיצד עשרות אנשים מרוקנים את כל מה שהיה על המדפים בחנויות המכולת, בעיקר מצרכי יסוד – שמן, קמח, סוכר, ביצים וכדומה.

בבית לא התכוננו כלל למלחמה ולא היינו מצוידים במצרכי יסוד. שאלתי את אבא – מה עושים? הוא אמר לי שהוא לא קונה בשוק השחור (במחיר מופקע) ושנצטרך להסתפק בתלושים שנקבל מהמשרד שבראשו עמד דב יוסף שהתמנה לשר הקיצוב והמסחר. הייתי סמוך לבר-מצווה ורעבתי ללחם. קיבלנו מנות של 250 גרם לחם שחולקו למשפחות על פי מספר הנפשות בכל משפחה.

המצור על ירושלים נמשך כשישה חודשים. היה לנו מזל גדול בכל הקשור לאספקת המים, שכן בכל בניין בשכונה היה בור מים. אנשי "משמר העם" עברו מבית לבית ודאגו למלא את הבורות והזרימו מים בצינורות ברצף ימים ולילות, כך שכל הבורות היו מלאים במים עוד בטרם החל המצור.

קורבנות המלחמה

הליגיונרים הירדניים שהשתלטו על שכונת שייח ג'ראח, תפסו בכך עמדה אסטרטגית חשובה שחלשה על כל צידה הצפוני של ירושלים, התישה אותה בהפגזות כבדות ומידי פעם ניסתה לפרוץ בטנקים ומשוריינים אל תוכה. לפי אחד האומדנים, הומטרו בחודש ההפגזות על ירושלים – למעלה מעשרת אלפי פגזים, תוצרת אנגלית משובחת, תשורתה של בריטניה הגדולה לערבים. קורבנות רבים נפלו בעיר, הרוגים ופצועים, אנשים שהלכו אך להביא מים או לקנות לחם.

"ביום בהיר אחד פרצה מלחמת השחרור", מספר ר' שלום בביוף. "ישבנו במקלט המאולתר, שלא היה אלא מחסן העצים של המוסד. המנהל לא מש מאיתנו והיה קורא עימנו תהילים, ממעט בדיבור ודואג, בעוד שבחוץ נשמעו יריות הצלפים והפגזים הנופלים על העיר. באחת ההפגזות הגיעה לאוזנינו הידיעה המרה, כי רבי ומורי מתלמוד התורה, הרב יעקב זולפין הי"ד, נהרג – הוא וחתנו בעת שעמדו בתור לקבלת מצרכים ליד חנות המכולת הסמוכה לביתו.

טרם הספקנו להתאושש מן האסון הנורא והנה אביו של אחד מחברי הלומדים בכיתתי, נהרג מכדור של צלף עת עשה דרכו ברחוב יואל לעבר חנות 'תנובה', שם מכרו ביצים, חלב וגבינה. טרם שהגיע למחסה, פגע בו צלף ירדני והרגו. הוא הותיר אחריו את אשתו אלמנה מטופלת בחמישה ילדים רכים.

כבסרט נע חלפו על פנינו המאורעות. פה נהרג אדם, שם נפגע אחר. הצלפים הירדניים המאומנים פגעו היישר במטרות. בשכונות הצפוניות של העיר, שספגו אבדות רבות, נמתחו שקי יוטה על פני גדרות כדי שהאריגים האטומים יסתירו את העוברים ברחוב מעינם הרעה של הצלפים. כך יכולנו מדי פעם לצאת לרחוב ולחצות אותו בריצה.

באחד מימי ההפוגה, לאחר שהוכרז על שביתת נשק זמנית, החליט הצבא לבנות מחסום אבנים ליד "החמאם התורכי" שבשכונת הבוכרים, ברחוב יחזקאל 36. החמאם היה מקום אליו הגיעו מדי שבוע אנשים מכל השכונות הצפוניות ואף מאזורים אחרים בירושלים – להתרחץ ולטבול. המחסומים שנבנו ליד החמאם ובמקומות נוספים, נועדו לחסום את הדרך בפני הליגיונרים אם יסתערו בכלי הרכב ובשריוניות על העיר. קירות המגן גם חסמו מעט את רסיסיהם הלוהטים של הפגזים שהגיעו לכל עבר ופגעו בכל מי שנקרה בדרכם.

 על האירועים הקשים ועל הפוגרום בשיירת "הר הצופים" מספר מתת-טוב:

אחד האירועים הקשים בשנת 1948 אותו חוויתי כנער, מספר אהרן, היה בעת עליית השיירה של עובדי 'הדסה' להר הצופים. אחת לשבועיים הייתה עולה להר שיירת אספקה בחסות האו"ם. באחד הימים, בשעות הבוקר שמענו צרורות של יריות. מול בתינו בשכונת הבוכרים הייתה תצפית מהקומה השנייה בבית משפחת אליסוף משם ראינו כיצד פורעים ערבים יורים הישר אל שני אוטובוסים המלאים בעובדי 'הדסה'. באוטובוסים היו רופאים ואחיות. לצערנו, הפורעים הכינו להם מארב, בחסות הבריטים שמנעו תגבורת של לוחמינו. בעינינו חזינו כיצד פורעים ערבים שורפים את שני האוטובוסים כשהאנשים שבתוכם נשרפו חיים. זה היה אחד הימים השחורים עוד בטרם קמה המדינה. צה"ל היה אז בראשית דרכו. דוד בן-גוריון שעמד בראש הממשלה הזמנית ושימש כשר הביטחון החליט כפעולת תגמול לפגוע בשכונת שייח ג'ראח. בטרם החל הקרב, אנשי הפלמ"ח התרכזו במרכז שכונתינו. במשוריינים היו לוחמים צעירים מלאי מרץ שיצאו לקרב בשירה אדירה כשעליהם אפודי קרב תוצרת בית ולרגליהם סנדלים. אמותינו עמדו בחלונות ובירכו את הלוחמים שיחזרו לשלום.

בתוך מספר שעות נכבשה שכונת שייח ג'ראח, אך מחיר הדמים היה כבד. כשהלוחמים חזרו היו בחלק מהמשוריינים גופות החללים הגיבורים. הזדעזעתי כשראיתי במו עיניי את הדם שנשפך על רצפת המשוריינים.

ביום השישי, ה' באייר תש"ח, ה-15 במאי 1948 הוכרז על הקמת המדינה.

רחובות ירושלים התמלאו ברבבות אנשים שרקדו ושמחו עד אור הבוקר.

למחרת ההכרזה, ביום שבת, התפללנו כהרגלינו בבית הכנסת של משפחתנו. לפתע, בעת תפילת שחרית, פרצו לבית הכנסת אנשי "משמר העם". המפקד עלה על הבימה ואמר "אנחנו נמצאים בשעת חירום קשה, במצב של מלחמה. בית הספר לשוטרים (ששכן מעל שכונתנו ומשם צלפו ופגעו בתושבי השכונה) נכבש תוך כדי קרב. אתם מצווים לצאת ולחפור תעלה 'אנטי טנקית'. יש לנו אישור מטעם הרבנות לפעול בשבת, מאחר שמדובר בפיקוח נפש".

קיבלנו כלי עבודה והתחלנו לחפור תעלה משכונת פאג"י עד לשכונת שייח ג'ראח. למזלנו הלגיון הירדני נעצר ולא פרץ לעבר השכונה. מסתבר, שברגע שהלגיון הירדני כבש את בית הספר לשוטרים, לא היה כוח צבאי כלשהו שיכול לעצור את כיבוש השכונה וכיבושה של ירושלים כולה! פשוט קרה לנו נס משמיים! מסתבר שבמרכז השכונה, מעל הגג של משפחת בייבאבא ומעל בית הכנסת "בבא-תמא" התרכזו אנשי ביטחון וברשותם בקבוקי מולוטוב. המטרה הייתה לזרוק את בקבוקי המולוטוב על הטנקים וכך לעצור אותם. וזו ורק זו הייתה ההגנה לירושלים!

ביום שלפני נפילת בית הספר לשוטרים התאספנו כמה חבר'ה מהשכונה, במטרה להגיע למקום מתוך סקרנות. המתחם נתפס על ידי אנשי אצ"ל. למזלנו, בין הבתים האחרונים של השכונה לבין הבניין הלבן ששכן במרכז המחנה הצבאי היו שדות חיטה ושיבולי הקמה היו גבוהים. כשאנו הנערים הגענו למרחק של כמה עשרות מטרים לפני המתחם הצבאי, נפתחה עלינו לפתע אש תופת. מיד נשכבנו על הקרקע ורק בחסות החשיכה הצלחנו לחזור לבתינו בריאים ושלמים. שמרנו על העניין בסוד, מאחר ש"קלות הדעת" הזאת יכלה לגרום חלילה למותנו. פשוט הרגשנו שנולדנו מחדש.

מבית הספר לשוטרים ששכן על הגבעה מצפון לשכונתנו, היו יורים צלפים לכיוון רחוב שלמה מוסאיוף שדרכו היינו נכנסים ויוצאים מהבניין שלנו. כל אדם שעבר ברחוב חטף כדור מצלפים שהתמקמו בגבעה של בית הספר לשוטרים. בתקופה הזו היו גם הפגזות של תותחים מהגבעה הצרפתית לכיוון השכונה. מחמת ההפגזות נקרעו חוטי החשמל של השכונה ובכל תקופת המצור חיינו בעלטה, ממש חושך מצרים. במעט הנפט שהיה לנו בבית השתמשנו במנורות הלמפה.

אנו, ילדי השכונה, פנינו לבעלי חנויות המכולת שיתרמו לנו שקים. תפרנו את השקים אחד לאחד, ובעזרת חוטי החשמל הזרוקים על הכבישים חיברנו את השקים, מילאנו אותם באדמה והקמנו קיר מגן שהציל את חייהם של העוברים ושבים, מתחת לחלונות הבית של הסבא. לא עלה בדעתנו, שלמעשה בפגז תבערה אחד, הכל היה עלול לעלות באש.

באחד הימים, כשגברו ההפגזות, חדר פגז תבערה לתוך הבית של סבא חיים מתתוף ז"ל. הפגז חדר את התקרה ונחת על שולחן האוכל. השולחן בער, אבי וסבי היו בחדר (שכן לא היה מקלט בבניין), הרסיסים של הפגז פגעו בשלוש פינות הבית. סבא היה משותק וישב על כיסא גלגלים ואבי ישב לידו. בנס הם יצאו ללא כל פגע. בזמן שהאש בערה, אבי היה אובד עצות ולא ידע כיצד לכבות את האש. למזלו עבר ליד הבית איש "משמר העם". ביחד הם מילאו עפר בקערות שהיו במטבח ועם העפר הצליחו לחנוק את האש. במשך חודשים עוד היה ריח חריף של פצצת הזרחן בחדרי הבית.

מקרה נוסף שאירע בזמן המצור התרחש בבניין של הדוד בן-ציון מתתוף ז"ל. בזמנו התגורר אצלו בבניין דייר זקן כבן 90 שנה בשם יהודה פיזקוף ז"ל. באחד הימים החליט יהודה לצאת מהבניין. כאשר הוציא רק רגל אחת מחוץ לשער הבניין, צלף ירדני פגע לו בשוק. הדם זרם כמים. אנו הילדים היינו בהלם, יהודה היה איש גדול ממדים וכבד בשר. ראשית פתחנו את מכסה הביוב לשם זרם הדם, אולם לא הייתה לנו אלונקה. לקחנו סולם, הרמנו אותו דרך המדרגות של ביתנו ודרך הגג של בית השכן הורדנו אותו לתוך החצר. אמבולנס של מגן דוד חיכה ברחוב יחזקאל ומשם הועבר הפצוע לטיפול בבית החולים 'הדסה'.

נושא הצלפים העסיק אותנו במשך חודשים ולצערנו נפלו קורבנות רבים. אחד האנשים הנחמדים בשכונה היה יוסף סרי ז"ל (אביו של הסופר דן בניה סרי). אביו היה בעל חנות מכולת ושמו היה מוסה סרי. בנו היה איש שמח וטוב לב שנהג לספר בדיחות. הוא נהרג בשעת בוקר, כאשר עשה את דרכו אל מחוץ לבית.

השני שנהרג היה יוסף ברכיהו הי"ד. יוסף נהרג על ידי צלף שירה ממגדל כנסייה בעיר העתיקה. לצערנו, רק לאחר מותו הקימו שם קיר מגן מבטון. ברכיהו היה ידיד של אבי והשאיר אלמנה וילדים קטנים יתומים, שלא זכרו כיצד אבא נראה.

בשכונתנו התגורר יהודי בודד שקראו לו ניצן ניסן. הוא היה איש גדול ורחב ממדים. ניסן היה הולך מבית לבית ומנקה את השטיחים בבתים ובתמורה תושבי השכונה האכילו אותו ותרמו לו בגדים. ביתו היה בצריף עזוב בשכונת מחניים. באחד הימים החליט ניצן ניסן לעבור ברחוב שלמה מוסאיוף מכיוון השוק לעבר רחוב דוד. הוא היה איש גבוה ורחב והלך כפוף כמו הגיבן מנוטרדאם. מכיוון שהבית של סבא שלי היה בפינת הרחובות הללו, ראיתי במו עיניי את עשרות הכדורים שנורו לעברו מימין ומשמאל מעל לראשו ולמרבה המזל אף כדור לא פגע בו! נזכרתי בפסוק "שומר פתאים ה'"… האחד מוציא לרגע קט את רגלו מפתח ביתו ונורה ואילו השני מתהלך ברחוב כשכדורים שורקים סביבו ודבר לא קורה לו… כל אנשי השכונה ששמעו על המקרה נשארו פעורי פה, שכן זה היה נס משמיים!

הבית שמשפחתי גרה בו לא היה בנוי למלחמה. גרנו בקומה שנייה ואם חלילה פגז היה פוגע בבית, כל הבית היה עלול לעלות בלהבות. מדרגות חזית הבית היו מחופות בעץ, המטבח שלנו היה עשוי כולו מעץ והיה מחוץ לדירה. אני זוכר את אחד מלילות האימה, כשכוחותינו יצאו לכבוש את העיר העתיקה, כל אותו לילה היו הפגזות קשות, אנחנו התחבאנו מתחת לשולחן ובנס יצאנו בשלום (בטרם הפסקת האש היה ניסיון שנכשל לכבוש את העיר העתיקה).

אחר כך הגיעו ימי הנדודים. בתחילה נאלצנו לברוח מהבית למרתף הבית של דוד אריה. מאוחר יותר מצאנו מחסה במרתף של משפחת ארי מלאיוף ברחוב הכהנים בשכונה, ואחר כך נדדנו למרתף הבית של רעיה מוסאיוף בשכונת "זכרון משה".

לאחר תקופה קצרה ששהינו במקום, נודע לאבינו גבריאל שנותרנו ללא מים. אבא עשה מעשה מסוכן – הוא יצא והביא לנו פח מים תחת הפגזה קשה כשהוא הולך למרחק עצום ומתוך סכנת נפשות. בנס לא קרה לו דבר.

 בגיל 6 למדתי בתלמוד תורה של שלום ג'יני שהיה במרחק 5 דקות הליכה מביתנו. למורה שלנו קראו יעקב זולפין. לצערנו הוא נהרג בהפגזה בתור לחלוקת מים.

על הנסים

ר' שלום בביוף מספר: בית היתומים ששכן במעלה רחוב יחזקאל, היה לא פעם מוקד לירי צלפים והפגזות. באחת ההפגזות שמענו פיצוץ אדיר ממש בקרבת מקום. כל הבניין רעד. חשבנו שבעוד רגע תיפול התקרה על ראשינו, ישבנו מכונסים בתוך עצמנו ומישהו מהקטנים פצח בבכי, הסתבר כי הפגז נחת הפעם ממש בבניין המוסד.

אחד המשגיחים ההין ויצא לבחון את מידת הנזק שהותיר הפגז, לתדהמתו ראה כי פגז אנטי טנקי חדר דרך קיר המטבח אל בית הכנסת, המשיך לארון הקודש ונח שם. בניסי ניסים לא נפגע ספר התורה, וגם הנזק שהסב הפגז היה מועט. הבטנו בו: אורכו היה כחצי מטר, והוא היה כבד מאוד. פגז כזה מסוגל היה למוטט בית שלם, אולם משמים שמרו עלינו.

בהמשך מספר ר' שלום שמנהל המוסד שלח אותם לבתים, מצוידים במזון. בדרך עמדנו ליד החמאם כדי להתבונן כיצד בונים חיילי "משמר העם" את המחסום, והנה החלה הפגזה כבדה בו זמנית על השכונות כולן… פגזים עפו בחלל וסיכנו חיים. נבהלנו… פתחנו בריצה מהירה הביתה. בדרך מצאנו מחסה בפרוזדור תלמוד התורה, שם נחנו מספר דקות. ההפגזות נמשכו ולפתע נחת רסיס לוהט סמוך לרגלנו כשחודיו מזדקרים לכל עבר באיום. נטלתי את הרסיס עימי למזכרת…

בימי ההפגזה הקשים, כאשר המגורים בבית אמינוף הפכו למסוכנים, מאחר וגם בו לא היה מקלט מתאים – עבר בית היתומים למחסה בטוח יותר בתוך ירושלים. בית אמינוף בו שכן בית היתומים ספג פגיעות ישירות וניזוק במקומות רבים.

לאחר המלחמה שבו הנערים אל הבית שעבר שיפוץ מקיף. עתה נוסף עיסוק חדש לנערים, בעקבות המלחמה היו משפחות רבות בשכונה שאיבדו את יקירן, גם מילדי המוסד נפלו חללים, מידי שבת היו הילדים יוצאים לבתי המשפחות שחפצו בכך, שם היו אומרים תהילים לעילוי נשמתם של הקורבנות הי"ד.