בשבילי יום כיפור הוא יום מאוד משמעותי, אני לא איש דתי, אבל ביום הזה אני מרגיש שאני 24\7 עם הקב"ה. אני מקפיד להגיע ארבעים דקות לפני הצום לבית הכנסת, יושב על הספסל ומחכה שיפתחו את בית הכנסת. כל השנה ביום שישי, אני עושה את אותו הדבר, מגיע לפני הזמן, מנקה את רחבת הכניסה יחד עם הגבאי, מסדר את המזגנים, מכין את המים, פותח חלונות ומכניס את השבת בנינוחות, גם בשנה שעברה היה לי את אותה התחושה, שאני עושה את הדברים האלה באהבה והרגשתי תמיד שהמשפחה שלי לא פגיעה, שלא יקרה לנו כלום. אנחנו עושים טוב ואין סיבה שיקרה משהו בבית הזה, לא ביקשתי להיות עשיר ולא וילה או אוטו מיוחד, רק שבחלקה הקטנה שלי, שהמשפחה תמיד תהיה בריאה ומחוייכת. לא תיארתי לעצמי מה הולך להיות שבוע לאחר מכן. בראש השנה שהיה לפני שבוע וחצי, פתחתי את הסידור והתפילות, פתאום עם כל המנגינות והפיוטים התחלתי לבכות, כל התפילה ישבתי ובכיתי, אני לא יודע איך אגיע ואעבור את יום הכיפורים הזה, יש לי חשבון נפש מאוד קשוח.
השבוע הזה של השביעי באוקטובר הוא שבוע קשה במיוחד, כל השנה יש קושי, לכולנו, גם לאשתי בלה ולילדים, הזיכרון והאבל ממשיך איתנו בכל יום. אבל כשאנחנו מגיעים לסופי השבוע, אז יש קושי נוסף, כי סופ"ש זה אווירה של ביחד ועכשיו זה מגיע עם ובתוך החגים, מקבץ של חגים שכולו זועק משפחה מלאה, ובתוך כל זה מסתתר השביעי באוקטובר, וה-11 חודש, ובשנה יש אזכרה וגם לאחר מכן, אז הכל ביחד בפנים מתערבב לסערה אחת גדולה ומלאה ברגשות מעורבים יחד עם האזכרה והמשפחה והכל, שבוע קשוח מאוד.
החדר שלה
לא נגענו בכלום בחדר שלה, השארנו ככה כפי שהיה, עם הקרמים ומוצרי הטיפוח והכל, השולחן עם התמונות שלה ושל החברים והחברות שלה, הכל נשאר בדיוק כפי שהיה בשישי באוקטובר. קראנו לה שקד כי כשהיא נולדה היו לה עיניים בצורת שקד, בלה ואני החלטנו על השם הזה, עיניים עם אור גדול וגומה בלחי שאף אחד לא יכל לפספס, הפנים שלה עכשיו מחייכות בכל התמונות. לפעמים אני נכנס לחדר שלה, פותח את הארון ומריח את הבגדים שלה, יושב על הרצפה, בוכה ומתפרק, מקפל בחזרה את הבגד ומחזיר לארון.
הטיול הגדול
לאחר השירות הצבאי, שקד יצאה לטיול בדרום אמריקה מכסף שהיא חסכה, היא התחילה בצ'ילה ואחר כך ארגנטינה ומשם חצתה את דרום אמריקה עד מקסיקו ובמשך שבעה חודשים. ביום שהיא חזרה, היא ביקשה מחברה לאסוף אותה מנמל התעופה ולנו היא אמרה שהיא צריכה לחזור בעוד שבוע. אני ממש זוכר את היום הזה, זה היה בשעה 22:00 בלילה יום שני, אחרי משחק כדורגל יצאתי לבקר את אמא שלי, היא באה מאחורי והיא אומרת לי "לא נכון, לא מאמינה לך", פתאום אני מסתובב ואני רואה את הבת שלי, אני נותן לה חיבוק חזק ואומר "אלוקים, תודה רבה שהגיהנום אחריי" לא להיות איתה שבעה חודשים, ושבטלפון היא אומרת לנו שהיא לא תהיה זמינה שבוע כי היא נכנסת לג'ונגלים, זה כל כך מלחיץ, ובסוף הטרגדיה הגיעה ליד הבית.
החברים שהפכו למשפחה
בתחילת המלחמה החברים הרבים של שקד עטפו אותנו, ובמשך השנה כולה הם היו כאן תמיד. יש לנו קבוצת וואטסאפ שנקראת הילדים של יוסי ובלה, חברים שם 130 חברים של שקד, הם לא עוזבים אותנו ואנחנו לא עוזבים אותם, זה נותן לנו המון כוח, מסתבר שהם צריכים גם אותנו לא פחות, הם בסך הכל ילדים, מסכנים החברים לא מוכרים בשום מקום, המדינה מכירה במשפחה, אבא אמא אח אחות, אבל הם לא מטופלים בשום מקום, מבחינת המדינה זה אוויר, אבל החברים האלה הם חברים של שנים של שקד ואנחנו אוספים אותם והם אותנו. בדיוק בימים אלו נערכים לשיעור יוגה ופילאטיס וימי ספורט לזכרה של שקד, ופרטנר ששקד הייתה עובדת שם פחות מחודש מציינים בפעילות, כל החברים וכל החברות שלה מרימים כל הזמן פעילויות ומציינים את שמה. במהלך כל השנה כולה היינו בין מחוות של אנשים מדהימים, בחול המועד סוכות מכינה של בנות דתיות מירושלים מדפיסות חולצות של שקד ועושות עוגיות טחינה כמו ששקד הייתה עושה, והקדישו לה יום ספורט לזכרה.
משפחת השכול
במהלך ראש השנה היינו עם המשפחה, ביום השני התארחנו אצל משפחה שכולה אחרת, זו המשפחה החדשה שלנו. יש לנו מפגשים בכל מיני מתחמים של משפחות, לכולם אומרים שלום ומכירים, אבל נוצרו קשרים מאוד חזקים עם כמה מהמשפחות, אתה בוחר אותם והם אותך, אנחנו מדברים באותה שפה. אנחנו בוכים ומוצאים הקשבה והכלה אחד אצל השני, כמה פעמים התקשרו לבלה אשתי שתבוא אליהם או אליי מתקשרים לבכות ולספר איך עבר היום, אנחנו שם בשבילם והם שם בשבילנו. כל השנה חווינו עליות וירידות, אנחנו נמצאים בעשייה. הכנסנו הביתה גם כלב בשם ניקו שעושה לנו ממש טוב והכניס לנו שמחה. בסידור שאני עושה את הקידוש, שקד שהייתה בת שבע רשמה בפתק "אלוקים, בבקשה תשכנע את אבא שיביא לנו גור כלב" ראינו את זה אז והפתק נשאר שם, לפני כמה שבועות אשתי הראתה לי אותו שוב, היא אמרה לי "תראה איזה ילדה נסיכה יש לנו", באזכרה של 11 חודשים סגרנו מעגל, אמרתי לשקד "אני מצטער שלא הבאתי לך את זה אז, אבל הבאתי לך את זה היום" הוא הצליח להכניס לבית שלנו הרבה שמחת חיים