מאת: דודי בן חמו, לאוניד אלעזרוב
בימים שבין כסה לעשור, שעה שהעולם היהודי מתמרק לקראת ימי הרחמים ונכנס לשמחת חג הסוכות, התיישבנו לשיחה נרחבת ומפוכחת עם נשיא קונגרס יהודי בוכרה העולמי, מר לב לבייב. מי שמוביל עשרות שנות עשייה ציבורית וכלכלית חובקת עולם, בוחר בראיון החג החגיגי להניח בצד את עולם העסקים, ומדבר מדם ליבו על המאזן הרוחני של חייו: החינוך היהודי, מורשת יהדות בוכרה, מפעלות החסד, והמבט הבהיר של מי שחצה את גיל 70 ומביט אל עבר העתיד והמורשת שתישאר לדורות הבאים.
מסירות נפש בצל השלטון הסובייטי
השיחה נפתחת בזיכרונות חיים ועזים מימי הילדות והנעורים בסמרקנד ובטשקנט שבאוזבקיסטן. עבור לבייב, חג הסוכות של ימינו בישראל ובארצות הברית רחוק שנות אור מהמציאות המורכבת שחווה כנער בברית המועצות תחת עינו הפקוחה של המשטר הקומוניסטי.
"כל חג היה דורש מאיתנו היערכות של חודשים ארוכים מראש", פותח לבייב ומשחזר. "היום, אדם יוצא לשוק ארבעת המינים ימים ספורים לפני החג, עומד מול היצע בלתי נגמר של סחורה ובוחר אתרוג ולולב כראות עיניו ולפי עומק כיסו. אצלנו, שלושה וארבעה חודשים לפני החג, אבא שלי, זכרונו לברכה, היה שולח שליחים מיוחדים לכל פינה וקצוות תבל שאליהם ניתן היה להגיע, רק כדי לנסות ולהשיג אתרוג ולולב כשרים. היו שנים שמחירו של אתרוג אחד בודד האמיר והגיע לשווי של דירה שלמה. היו חגים שבהם היינו המשפחה היחידה בכל העיר שהחזיקה בארבעת המינים, וכל יהודי העיר היו נוהרים לביתנו בתור ארוך, רק כדי לזכות ולברך על המצווה".
ההכנות לחגים נגעו בכל פרט מפרטי ההלכה וגבו מחיר פיזי כבד לצד סכנה קיומית מתמדת. לבייב מספר בהתרגשות על סבו, שדאג לקמח שמור ואפיית מצות מהודרות לפסח תוך שמירה על מעטה סודיות מוחלט: "סבא היה שוכר תחנת רוח ישנה על גדות הנהר, מחליף במו ידיו את אבני הריחיים באבנים ענקיות, וטוחן את החיטים ללא שקיות ניילון תוך חרדה גדולה שמא טיפת גשם תרטיב את הגרגרים. כל בני המשפחה – האחים, הנשים והילדים – התגייסו לאפיית המצות בבית. אסור היה שדבר מזה ידלוף החוצה. אם השלטונות היו תופסים אותנו, אבא היה מאבד את מקור פרנסתו ונשלח מיידית למאסר בגולאג. זה מה שנקרא קיום מצוות מתוך מסירות נפש אמיתית. כשגדלים לתוך מציאות כזו, מבינים ששמירת מצוות איננה מובנת מאליה. בישראל של ימינו יש לנו שפע עצום, והתפקיד שלנו הוא לזכות אחרים, לצאת לרחובות ולחפש כל יהודי כדי שיברך בסוכה".
נקודת המפנה של גיל 70
כשהוא נשאל לגבי הגעתו לגיל 70, נשיא הקונגרס אינו מהסס להגדיר את השנה הזו כתחנת חשבון נפש מהותית המשנה את כל סדרי העדיפויות.
"יש לי חברים רבים, יהודים ושאינם יהודים, שבהגיעם לגיל הזה אומרים: 'עכשיו הגיע הזמן להנות, לבלות ולממש פנטזיות'", הוא מציין בחיוך מפוכח. "אני מביט על הדברים אחרת לגמרי. כמו שלא הספקתי להסתובב ימינה ושמאלה – והנה אני בן 70. זהו גיל שבו אתה מבין שהגוף הביולוגי נחלש מיום ליום, והזמן שנותר לנו בעולם הזה קצוב בהחלט. השאלה היחידה שצריכה להעסיק אדם היא איך הוא מעביר את פירות עמלו ואת נכסיו מן העולם הזה אל העולם הבא. כסף אי אפשר להעביר פיזית, אבל אפשר להמיר אותו במצוות, צדקות ומעשים טובים.
רבים טועים לחשוב שצדקה שייכת רק לעשירים בעלי ממון רב, אך זו טעות מוחלטת. תשעים וחמישה אחוזים מבני האדם אינם בעלי הון, אך כשאדם נותן מעצמו, מקדיש מזמנו לעזור לקשיש, מעניק עצה טובה לזולת או טורח ומזיע למען האחר – המעשים האלה נרשמים ישירות בחשבון הנצח שלו. בגיל 70 אדם אינו מביט קדימה כדי לטרוף את העולם, אלא מביט לאחור ושואל את עצמו: 'האם עשיתי מספיק?' והתשובה שלי היא שלעולם לא עשינו מספיק, וכל עוד הנר דולק ואנו נושמים – חובה עלינו לפעול ולהוסיף עוד ועוד".
זיכרון מכונן נוסף המלווה את פעילותו קשור באמו, מרת חנה ע"ה, שבימים אלו מציינים שלושים שנה לפטירתה. "אמי הייתה אישה צדקת במלוא מובן המילה", משחזר לבייב בערגה. "היא גידלה שמונה ילדים ברוסיה הסובייטית ומעולם לא הסכימה לשלוח אותנו לגני ילדים ממשלתיים בחינם, מחשש שמא נאכל מזון שאינו כשר. ביתנו היה פתוח לרווחה כמו בית מלון עבור כל יהודי שביקש לאכול כשר. היא עמדה שעות בתורים אינסופיים בשוק לקנות בשר ודגים כדי לארח ביד רחבה. היא לימדה אותנו שכאשר דבר מסוים אסור על פי ההלכה – הוא הופך לקו אדום מוחלט שאין לעוברו, ועשינו זאת באהבה ומתוך גאווה יהודית. מסירותה להלכה ולטהרת המשפחה בתנאים הקשים ביותר היא המצפן שמנחה אותי עד היום".
מהפכת הגמלאים: כוללי "תפארת לוי יצחק"
אחד המפעלים המרגשים והצומחים ביותר שלבייב עומד מאחוריהם בשנים האחרונות הוא רשת הכוללים לגיל השלישי "תפארת לוי יצחק", הקרויה על שם אביו של הרבי מליובאוויטש. הרשת, שפתחה סניפים רבים בארץ ובעולם – כולל שלוחה חדשה בדרום אפריקה – סוחפת אחריה אלפי משתתפים מדי יום.
השורשים לפרויקט הענק הזה ניטעו לפני 46 שנים, בקיץ של שנת 1980. "הייתי אז בארצות הברית והשתתפתי בהתוועדות מוצאי שבת מיוחדת אצל הרבי מליובאוויטש לציון יום ההילולא של אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון שנפטר בגלות קזחסטן", נזכר לבייב. "באותה שיחה, הרבי נשא נאום ארוך ונוקב והתמקד באוכלוסיית הפנסיונרים. הוא אמר: 'דאגנו לחדרים, לבתי ספר ולישיבות לנוער, אך חובה עלינו לדאוג גם לגיל השלישי, שיהודי יוכל לשבת וללמוד תורה בנחת'. הרבי ביקש לקרוא לרשת על שם אביו, להעניק מלגות ללומדים ולמורים, והבטיח ברכה מופלגת למי שייקח את המשימה על עצמו.
בתחילה פתחנו כולל או שניים ויצאנו ידי חובה. אך לפני כמה שנים חזרתי להקלטת השיחה של הרבי, ושמעתי שוב את הטון, את הדאגה העמוקה ואת הכאב בקולו. החלטתי להרים את הכפפה ולהקים את הכוללים הללו בהיקף בלתי מוגבל. התוצאות מדהימות מעבר לכל דמיון. אדם שפרש לגמלאות, שבמשך שנים סיפר את אותם סיפורים על עבודתו בתעשייה, מוצא לפתע טעם ומשמעות לחייו. הוא מגיע בבוקר, מתפלל במניין, אוכל ארוחת בוקר מכובדת, ולומד במשך שעתיים או שלוש עם חברותא.
ההשפעה על הבית היא עצומה: בכנס האחרון, בו השתתפו כאלפיים לומדים, שמענו עדויות מרגשות על כך שהכוללים מונעים גירושים ומביאים שלום בית. לאיש יש מה לחלוק עם אשתו, יש לו דבר תורה מרתק לומר בשולחן השבת לנכדים ולילדים. והיופי הגדול ביותר הוא שהכוללים פתוחים לכלל ישראל: חסידים לצד ליטאים, חובשי כיפות סרוגות לצד יהודים שמעולם לא חבשו כיפה, ללא שום תנאי קבלה. כל מי שרוצה לבוא וללמוד – הדלת פתוחה לפניו לרווחה".
המאבק על החינוך וההתבוללות בתפוצות
כאשר השיחה עוברת לפעילותו בראשות קונגרס יהודי בוכרה ולמתרחש בקהילות בחו"ל, שפת גופו של מר לבייב הופכת דרוכה והוא מדבר בלהט ובכאב רב. בארצות הברית, שבה מתגוררת קהילה בוכרית גדולה המונה למעלה ממאה אלף נפש, הוא הוביל מאז שנות ה-90 מהפכה קהילתית שכללה הקמת מרכז קהילתי מפואר בקווינס בהשקעה של מיליוני דולרים, בתי דין מוכרים לגיטין ורשת מוסדות חינוך. לאחרונה אף רכש קמפוס ענק ב"פייב טאונס" להרחבת הישיבות והסמינרים לבנות. עם זאת, המאבק נגד ההתבוללות עדיין בעיצומו.
"ההתבוללות בחוץ לארץ היא אסון לאומי בקנה מידה היסטורי", מזהיר לבייב. "איבדנו מיליוני יהודים שנעלמו מתוך עמנו. גם בקרב הקהילה שלנו בארצות הברית, ישנם כעשרת אלפים ילדים שלומדים בבתי ספר ציבוריים של נכרים. הורים חושבים שהם חוסכים כסף או מעניקים לילד השכלה כללית, ואחר כך מגיעים אליי בוכים כשהבן מודיע באוניברסיטה שהוא נישא לבת זוג גויה. אני אומר להם: איפה הייתם כשהילד היה בן שש?
כדי להילחם בזה, השקנו תוכנית מלגות בהיקף של עשרה מיליון דולר בשנה למשך חמש שנים. אנחנו מממנים סבסוד ישיר של כשליש משכר הלימוד לכל תלמיד שעובר מבית ספר ציבורי למוסד יהודי, ובחודש האחרון בלבד נרשמו כבר למעלה מארבע מאות תלמידים חדשים. באוסטריה הגענו להצלחה של כמעט מאה אחוזים בשמירת הקהילה, אך בגרמניה ובארצות הברית המערכה נמשכת, ואין מנוס מלהשקיע את כל כובד המשקל בחינוך הדור הצעיר".
בנוגע למערכת החינוך בישראל, בה מפעילה רשת "אור אבנר" עשרות מוסדות, מדגיש לבייב את גישתו הפרגמטית: "אני תומך נלהב בכך שלצד לימודי הקודש ילמדו לימודי חול ולימודי ליבה. התורה היא הכתר והבסיס, אך לצידה נדרשת הכשרה מקצועית לעולם המעשה. ומי שאינו לומד תורה במסגרת הישיבות – צריך ללכת לצבא ולשרת את המדינה בכבוד. זו הדרך לבנות חברה בריאה וחזקה".
מרכז יהודי בסמרקנד ומוזיאון המורשת בישראל
במקביל לעשייה החינוכית, לבייב מקדם בימים אלו שני מיזמי ענק ייחודיים. הראשון הוא מרכז יהודי רב-תכליתי ההולך ונשלם בלב העיר סמרקנד שבאוזבקיסטן, בשטח העולה על 3,000 מ"ר, הכולל בית כנסת, מקווה טהרה, מוזיאון, מסעדה כשרה וחדרי אירוח.
"הקהילה היהודית הקבועה בסמרקנד כמעט ונעלמה, אך רבבות תיירים יהודים מגיעים לבקר בקברי אבותיהם", הוא מסביר. "אני לא בונה בניינים בשביל לפזר כספים. ראיתי אנשים שמגיעים לשם ונאלצים לאכול במסעדות מקומיות מפאת חוסר ברירה, והבנתי שאסור לנו להניח מכשול בפני עיוור. המרכז יספק אוכל כשר למהדרין, תפילות ושירותי דת מלאים, בדיוק כפי שבתי חב"ד פועלים במקומות תיירותיים בעולם".
המיזם השני הוא מוזיאון מורשת ענק שיוקם בישראל בהשקעה חסרת תקדים של למעלה ממאה מיליון שקלים. לבייב מבקש להבהיר את חזונו סביב הפרויקט: "זהו אינו מוזיאון של פולקלור שנועד להציג חלוקים בוכריים (ג'ומה) או כובעים מסורתיים (טלפק). הפולקלור הוא נחמד, אך תורתנו הקדושה היא המסורת האמיתית שלנו. המוזיאון מיועד לכלל יוצאי ברית המועצות, ולכל אותם צעירים שגדלו בישראל תחת דגלים של ניכור וחילוניות. המטרה היא שכל צעיר כזה ייכנס ויראה מי היו אבותיו וסביו, כיצד מסרו את נפשם על השבת ועל המצוות מול מגף הברזל הסובייטי, ויבין מאיזה שורש רוחני עמוק הוא צמח. כשיהודי מכיר את שורשיו, קשה מאוד לנתק אותו מדרכו".
"שטיפת המוח מפלגת אותנו – כוחנו אך ורק באחדותנו"
את שיחתנו חותם נשיא הקונגרס במסר חריף ונוקב לחברה הישראלית, שנדמית בעיניו מפולגת ומשוסעת מאי פעם.
"כשאתה טס במטוס ומביט מלמעלה על מפת כדור הארץ, אתה רואה אימפריות עצומות כמו ארצות הברית, שקמו לפני פחות משלוש מאות שנה ומשתרעות על פני יבשות", מתאר לבייב בכאב. "ואילו את ארץ ישראל הקטנה צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא על המפה. וגם את הנקודה הזעירה והיקרה הזו, כולם מסביב זוממים לקחת מאיתנו. ובמקום שנתאחד כולנו כגוף אחד מול אויבינו, במה אנחנו עסוקים? במלחמות פנימיות, בשנאת חינם ובשסעים שמכלים כל חלקה טובה. הרי על שנאת חינם חרב בית המקדש ונשלחנו לאלפי שנות גלות.
היצר הרע עובד שעות נוספות ומבלבל את הציבור. ישנה שטיפת מוח אינסופית מהבוקר ועד הלילה. כל אחד נהיה פרשן, כל אחד מבין בפוליטיקה ומשוכנע שהוא יודע הכל ומטיח האשמות באחר. הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו דבר אחד: תפרגנו זה לזה, תלמדו זכות על האחר, תחפשו את המשותף ולא את המפריד. אם נהיה מאוחדים באמת – שום כוח בעולם לא יוכל לפגוע בנו.
אני מאחל לכל עם ישראל ולכל בני הקהילה הבוכרית בארץ ובתפוצות שנה טובה ומבורכת, שנת אחדות ושלום, שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה, ושנשכיל כולנו למלא את חשבון הבנק הרוחני שלנו בעולם האמת בעשיית חסד וטוב. כל השאר – הבל והבלים ובזבוז זמן יקר".
