מאת: דניאלה שדה, לונדון
כשאנחנו פוגשים את אלעד שמחיוף (42) לראיון חגיגי, קל לשכוח שמדובר באדם שרק אתמול התייצב מול המונים משולהבים בהפגנות סוערות בלונדון. הוא נראה נינוח, לבוש בקפידה כהרגלו, אבל העיניים שלו מסגירות סקרנות בלתי נגמרת – אותה סקרנות שהפכה אותו לאחד העיתונאים המשפיעים בישראל, משליח חדשות 12 באירופה ועד להקמת אימפריית הפודקאסטים 'אחד ביום'. ישבנו איתו לשיחה אישית, כזו שמתחילה הרחק מאורות האולפן, בזכרונות הילדות של הבית בחולון וברמת השרון, ועוברת דרך האתגרים של שליחות בנכר בתקופה המורכבת ביותר שידעה מדינת ישראל.
הפלוב של אימא והג'ומה של חברת החדשות
למרות השנים הארוכות באירופה, שמחיוף הוא קודם כל תוצר של שורשים עמוקים. הוא נולד בחולון וגדל ברמת השרון, אך בתוך הבית פנימה התרבות הבוכרית הייתה חיה ובועטת. "גדלתי בבית שבו הצביון הבוכרי היה מאוד דומיננטי ומורגש", הוא נזכר בחיוך נוסטלגי. "זה התחיל קודם כל באוכל. אבא שלי התחתן עם אמא שלי שהיא רומנייה, וגם אשתי רומנייה – והן פשוט פיצחו את השיטה, הן מבשלות את האוכל הבוכרי הכי טוב שיש, ברמה הכי גבוהה".
עבורו, הזהות הבוכרית היא לא רק עניין של פולקלור או קולינריה, אלא עמוד שדרה ערכי וקהילתי. "גדלנו על השמות, הניגונים והסיפורים של סבא וסבתא. אבא שלי והדודים שלי השתמשו בביטויים ושמות שנטמעו בנו, כמו 'ג'ונם' – ככה אבא שלי קורא לי עד היום. גם בחתונה שלי, לצד הריקודים הישראליים והמזרחיים, היה חלק משמעותי של שירים בבוכרית. כל בכירי חברת החדשות, הכתבים והעורכים, שמו 'ג'ומה' ו'דגובה' ורקדו יחד איתי. זה חלק בלתי נפרד ממי שאני, וזה משהו שליווה אותי בכל תחנה בקריירה".
הוא מדבר ביראת כבוד על ההיסטוריה של הקהילה: "היהודים הבוכרים היו פטריוטים וציונים בתקופות שזה בכלל לא היה קונצנזוס. זה דבר מדהים בעיניי, ואני מגדל את הילדים שלי על המורשת הזו, מספר להם מה האבות שלנו עברו כדי להגיע לארץ. הקהילה רואה בי סמל של כבוד, וזה כבוד עצום עבורי. כשיש אירועים וכנסים של הקהילה, אני תמיד משתדל להגיע. עבורי זו זכות גדולה להחזיר למקום שממנו באתי".
"בטלוויזיה אתה תמיד בקיצור, 'תסיים עוד לא התחלת'. בפודקאסט אמרנו: בואו ניקח את הזמן, נתעמק, ונדאג שהמאזינים באמת מבינים את הסיפור שמאחורי החדשות"
הפציעה שהולידה עיתונאי
המסלול של שמחיוף לצמרת התקשורת לא היה סלול מראש, למעשה, הוא כמעט ולא קרה. "הייתי ספורטאי בכל רמ"ח איבריי", הוא מגלה, "השקעתי בזה הכל, אבל בעקבות פציעה קשה מאוד, נאלצתי לוותר על חלום השירות הקרבי. ככה התגלגלתי לגלי צה"ל, די במקרה. זה לא היה חלום ילדות שלי להיות עיתונאי, זה פשוט קרה".
אותו מקרה הוביל לקריירה של 20 שנה, ששיאה בשינוי הרגלי הצריכה של הישראלים דרך עולם הפודקאסטים. "לפני חמש שנים, כשעוד לא ממש ידעו בארץ מה זה פודקאסט, שאלו אותי בחברה אם בא לי לנסות. זה נחשב אז לפרויקט צדדי, מעין תחביב. הקמנו צוות קטן ומצומצם, והתחלנו לעבוד על 'אחד ביום'. פתאום גילינו שאנשים פשוט צמאים לעומק. בטלוויזיה אין זמן, ישר אומרים לך לעבור לנושא הבא. בפודקאסט אנחנו לוקחים 20 דקות או חצי שעה, צוללים לנושא אחד ומוודאים שהמאזין יוצא עם הבנה אמיתית. היום, כשאנחנו מדברים על מיליוני האזנות וזכייה בתואר 'פודקאסט השנה', אני מבין כמה הצורך הזה היה קריטי לישראלים".
לחיות בלב הסערה: אירופה המשתנה
כבר 13 שנה ששמחיוף מתגורר בלונדון. הוא ואשתו עברו מישראל כזוג צעיר, ושלושת ילדיהם נולדו בבירה הבריטית. כשליח לאירופה, הוא נמצא בנקודת חיכוך מתמדת בין ישראל לעולם, במיוחד מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל'.
"לישראלים יש יחסי אהבה-שנאה עם אירופה", הוא מנתח בחדות. "מצד אחד אנחנו מעריצים את אירופה כשותפת סחר ענקית, חולים על החופשות בלונדון, פריז או ברלין. מצד שני, במישור המדיני והדיפלומטי יש תחושה של 'כאסח' תמידי. התפקיד שלי הוא לגשר על הפער הזה, להסביר למה אירופה רלוונטית לחיים שלנו, אבל גם להראות לצופים בארץ מה זה אומר להיות יהודי באירופה של היום. חלק מהישראלים לא באמת מבינים מה זה לחיות כמיעוט, לסבול מאנטישמיות אמיתית ברחובות. זה משהו שאני מנסה להעביר בכל דיווח".
השליחות הזו גובה מחיר אישי לא פשוט. שמחיוף חושף כי הסיכון המקצועי הפך עבורו למציאות פיזית של ממש. "חוויתי רגעים מאוד לא נעימים של אלימות – פיזית ומילולית. איומים הם חלק מהשגרה בהפגנות האנטי-ישראליות. רק לאחרונה כתב מוסלמי כאן בלונדון פרסם פוסט שבו הוא נזכר איך ראה אותי מותקף פיזית באחת ההפגנות. זה היה רגע מפתיע לקרוא את זה, אבל זה חלק מהעניין. כדי להביא את התמונה הכי מדויקת לצופה בישראל, אתה חייב להיות שם במוקד, גם כשזה הופך לאגרסיבי".
"חוויתי רגעים של אלימות פיזית ומילולית, איומים ותקיפות בהפגנות, אבל זה חלק מהעניין כדי להראות לצופים בישראל מה זה באמת אומר להיות ציוני ויהודי באירופה היום"
המבט קדימה: הספר והמסר לדור הבא
שמחיוף לא נח על זרי הדפנה. בימים אלו הוא עובד במרץ על ספר חדש, שעתיד לראות אור בקרוב בישראל ובעולם. הספר יסקור את עליית התנועה האנטי-ציונית במערב דרך העיניים המקצועיות שלו. "זה ספר שמדבר על כל מה שדיברנו עליו – איך התנועה הזו כבשה את המערב, ואיך אני, ככתב ישראלי-יהודי, מצאתי את עצמי בתוך סיטואציות קיצוניות של פיגועים, הפגנות ומחנות מהגרים ששינו את פני אירופה. זה פרויקט שאני משקיע בו המון".
לסיום, כשאני שואלת אותו מה הסוד להצלחה עבור הדור הצעיר שחולם להגיע למעמדו, הוא חוזר לערכים שקיבל בבית. "לבוא לכל דבר עם המון סקרנות וראש פתוח, זה הבסיס. אבל לא פחות חשוב – לבוא עם ידע וביטחון בדרך שלנו. יש לנו מסורת מפוארת – כישראלים, כיהודים וכבוכרים. תהיו גאים במי שאתם ומהיכן שבאתם. כשיש לך ערכים וידע שמלווים אותך, אתה יכול לשאול את השאלות הכי קשות מול כל העולם ולעמוד בראש מורם".
והחלום הגדול? "שיהיה שלום ושקט. שלא נצטרך את השגרה המטורפת הזו של מלחמות, טילים ואזעקות. כל השאר כבר יסתדר מעצמו, העיקר שנזכה לקצת שפיות".
