איך חסד נולד
גדלת בבית שבו עשייה חברתית הייתה חלק מהיומיום. איך אתה זוכר את הרגעים הראשונים של בית התמחוי שאביך הקים?
"בית התמחוי הוקם כשעוד הייתי ילד, בערך בן 6-7, בגיל הזה אולי לא מבינים לעומק מה זה חסד, אבל אפשר להגיד שינקנו את זה בבית, זה היה חלק מהחיים שלנו. רק היום אני מבין שמה שהיה בשבילנו שגרה פשוטה, היה למעשה מעשה אצילי של אדם שהחליט לשים את עסקיו בצד ולהקדיש את חייו לצרכי הציבור". כך מתאר בפשטות אופיר אמינוב, בנו של איש החסד וחבר מועצת העיר לשעבר מר אליהו (אלי) אמינוב, שהשבוע חל יום פטירתו. אופיר (46), שגדל ונולד בשכונת קרית שלום בדרום תל אביב, ממשיך בעצמו את פעילות החסד של אביו, גם בעמותה שהוא עצמו הקים לפני כשש שנים בדרום ת"א ונועדה לתת מענה למצוקת דרי הרחוב ולהשיבם למסלול הנורמטיבי ולמעגל התעסוקה. "בתחילת הדרך לא היה כמעט מקום שאדם רעב יכול היה לפנות אליו, אבא קרא לזה אז “המטבח לנצרכים”, וזה באמת היה מטבח קטן בחדר צדדי בבית הכנסת 'הרמב״ם' בקריית שלום. הכל התחיל מסיר אחד, הגברת פרג׳י- אישה מבוגרת וצדקת שנענתה לבקשתו של אבא, התנדבה לבשל סיר אוכל חם לכמה אנשים שלא היה להם. מדובר בתקופה שלפני יותר מ-40 שנה, כשלא היה מקובל בכלל לבקש עזרה או לקבל אוכל מאחרים, אנשים התביישו בזה, אבל שם, באותו מטבח קטן, נולד החסד".
אתה יכול לספר על דמותו של אביך, לשעבר חבר מועצת העיר תל אביב מר אלי אמינוב ז"ל, מה הניע אותו להקים מקום כזה?
"זה היה הצעד הראשון, סנטימטר אחד של נתינה, שהפך עם השנים לקילומטרים שלא נגמרים, וכידוע כל דבר גדול מתחיל בצעד קטן. מילדות ראיתי בבית אנשים מתארחים, לאו דווקא כאלה שאנחנו מכירים, ולא תמיד כאלה שהיית רוצה לשבת לידם, לפעמים גם כאלה שלא הריחו טוב… אבל דווקא הם, אלה שאף אחד לא רוצה, אצלנו תמיד היו חלק מהשולחן. הם אכלו את מה שאנחנו אכלנו, ישבו באותם כיסאות שישבנו, ולפעמים אפילו התפנקו יותר. בשבילנו זה היה רגיל, טבעי. כך חונכנו, לראות באחר חלק מאיתנו, זה היה מובן מאליו, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים להעביר היום הלאה לדור הנכדים והנינים.
אבא סיפר, שפעם כשהוא היה אורח בוינה שבאוסטריה, כולם רצו לארח אותו אחרי התפילה, בכל זאת איש מוכר בקהילה, אורח מישראל, לבוש בקפידה, אדם עם כישורים וקשרים… כולם רצו להסתופף בצילו, ובפינה עמד יהודי זקן, הומלס, שאיש לא התייחס אליו. אבא שלי אמר להם: “אסכים לבוא רק אם גם אותו זקן מוזמן לשולחן”, וכך היה. הוא תמיד אמר: “לארח בשולחן, זה לא את מי שרוצים, אלא את מי שצריך". כשחזר לארץ מאוסטריה, הוא לא חזר לבד, הוא הביא איתו מתנה, לא כזו ששמים במזוודה, אלא את אותו יהודי זקן. הוא דאג לו, הכניס אותו למושב זקנים, וסידר לו את כל מה שהיה צריך. זה היה אבא שלי, איש של חסד במעשים, לא במילים. לא פשוט להיות איש ציבור ברמה כמו של אבא ז״ל. את העוצמות, המסירות והחשק לעשייה הוא קיבל מאמא שתחיה, עמוד התווך של הבית שעמדה לצידו בכל דרך ובכל אתגר. לא מובן מאליו שאדם שהיה עסוק בעסקים ובהצלחה רבה, יבחר בשלב מסוים לעצור, לשנות כיוון, ולפנות את כל מרצו לעשיית חסד אמיתית, נטו למען הזולת, ללא אינטרס וללא תמורה. השינוי הזה לא נבע מהחוץ, אלא מבפנים, מלב גדול, מאמונה עמוקה ומאהבת אדם אינסופית".
הכנסת אורחים
כיום, בית הארחה שמחלק אלפי ארוחות וסלי מזון ביום, נושא בגאון את שמו של מייסדו "בית אליהו- המרכז לגמילות חסדים והכנסת אורחים". "אבא עבורנו היה דמות לחיקוי ולהערצה". מתאר בנו אופיר וממשיך, "הוא הציב רף גבוה של חסד, אהבת אדם ונתינה טהורה, נעליים גדולות מאוד שקשה למלא. כל מעשה טוב שלנו היום הוא ניסיון קטן ללכת בעקבותיו".
בית התמחוי פועל עד היום, כיצד ממשיכה המשפחה את דרכו של האב לאחר פטירתו?
"העשייה הציבורית שלו לא נעלמה עם לכתו, מפעל החסד שאבא ייסד ממשיך גם היום בזכות בני המשפחה היקרים, ובמיוחד בזכות אחותי ענת ובעלה, שמקדישים את זמנם, מרצם וליבם למען הכלל, בדיוק ברוחו ובדרכו של אבא. כל חייו הוקדשו למען הזולת ולמען הציבור. הוא פעל תמיד מתוך ענווה ושקט, וגם כשבריאותו נחלשה הוא לא ויתר על הנתינה. להפך, בכל ראש חודש, בלי יוצא מן הכלל, היינו מעמיסים את הרכב בכל טוב, כיבוד, מאפים, שתייה וכריכים, ונוסעים לקבר רבי שמעון בר יוחאי. שם היינו פותחים שולחן, מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות, מחלקים אוכל, חיוך וברכה. ציבור שלם היה מחכה בכל חודש לבואנו, לא רק בשביל המאכלים, אלא בשביל הלב הרחב של אבא, שהאיר כל מקום שאליו הגיע. לאחר שאבא נפטר ניסינו להמשיך את המסורת היפה הזו, אך היה חסר משהו גדול, הדרך נראתה אחרת בלעדיו, לא רק הדרך לציון, אלא הדרך של הנתינה, של האהבה ושל החום האנושי שאפיין כל מעשה שלו".
"היום, כשאנחנו מביטים לאחור אנחנו מבינים כמה זכינו. זכינו לגדול לצד אדם נדיר, שידע לשלב ענווה עם עוצמה, עשייה עם לב, אמונה עם אהבה. אבא ז״ל השאיר אחריו מורשת של חסד, אחדות ואור גדול, ואנחנו משתדלים בכל יום לשאת את הלפיד שהניח בידינו, להמשיך בדרכו, כל אחד בדרכו, אך ברוחו. החסר גדול, הגעגוע אינסופי, אך הידיעה שאבא ממשיך ללוות אותנו מלמעלה ולשמוח בעשייה שלנו, היא שמחזיקה אותנו ומעניקה לנו כוח להמשיך".
באתר האינטרנט של מרכז החסד בקרית שלום מתוארת הפעילות הענפה של בית התמחוי ופעילות העמותה, וכן מילים לזכרו של מקים העמותה ומייסד בית התמחוי: "לימים חלה ר' אליהו במחלה הארורה אשר סבל ממנה כ-6 שנים עד פטירתו. חייו לא השתנו כלל וכלל, הוא המשיך לדאוג לאנשים שכה אהב, הנזקקים, החלשים והאביונים, כל אלו היו כבניו. יומנו הרפואי עבד לפי יומן החסד, לפי צרכיהם של הנזקקים: "את הניתוח אנו ניאלץ לדחות לשבוע אחר, אדוני הרופא, כעת יש אנשים שזקוקים לעזרה ואני צריך לדאוג להם".
בימיו האחרונים הובהל ר' אליהו לביה"ח באמבולנס, שוכב על אלונקה, גופו סובל כאבים נוראיים ובפיו אינו יכול לדבר, דומה היה כחסר חיים, אך ניצוץ חייו בער בו ובשארית כוחותיו הרים את ראשו מעל האלונקה ושאל: איזו סחורה הביאו? אלו היו מילותיו האחרונות. ב-ח' במר חשוון תשע"ט נפטר אליהו אמינוב בפרשת לך לך, ולא בכדי זוהי הפרשה בו מוזכר אברהם אבינו שהיה איש החסד.
