מאת: רועי זיו
קשה להפתיע אדם שראה כמעט הכול, ניגן בפני הנהגת ברית המועצות, עבר הגירה מורכבת והקים שבט לתפארת בישראל. אבל כשסולימאן יגודייב נחת בסוף ספטמבר בקרשי שבאוזבקיסטן, המקום שבו גדל והחל את דרכו האמנותית, הוא היה משוכנע שמדובר בעוד ביקור שגרתי ומחבק אצל חברים ותיקים.
הרי רק בשנה שעברה חגג שם את יום הולדתו ה-75 ברצף קונצרטים חגיגיים. אלא שלחבריו בעיר הייתה תוכנית אחרת לגמרי. "יש עוד עניין אחד שלא סיימנו, פשוט תגיע", הפצירו בו. העניין הזה התברר ב-27 בספטמבר, כאשר על בימת תיאטרון הדרמה והמוזיקה של קרשי, העניק לו המנהל אוטקיר מחמדקולוב את מדליית "איש תרבות ואמנות מוערך של אוזבקיסטן" – אות כבוד ממלכתי נדיר, שמוענק לאדם שכבר קרוב לארבעה עשורים כלל אינו מתגורר במדינה.
איך קורה שיוצר שעזב מדינה אי-שם ב-1990 חוזר אליה כאורח כבוד ומקבל עיטור כה יוקרתי? התשובה נעוצה בסיפור חיים שכולו מוזיקה שורשית, אומץ לב חברתי ונאמנות מוחלטת למשפחה.
הכישרון של סולימאן התפרץ מגיל אפס. בבית שבו האב מיכאיל – איש פשוט שעסק בהפצת מזון – חלם לראות את ילדיו משכילים ומנגנים, סולימאן היה תופעת טבע. הוא שלט בחליל, בסורנאי ובדוטאר, אבל היהלום שבכתר היו הנאי (חליל הקנה המסורתי) והדוירה (תוף מרים אסיאתי). הכלים האלה לא רק השמיעו צלילים; תחת אצבעותיו הם ממש דיברו, צחקו ובכו.
בגיל 20 בלבד הגיע לבוכרה כדי להעמיק ברזי המקאם. במבחן הכניסה לבית הספר המקומי למוזיקה, לאחר שניגן קטע קצר בנאי, הביטו בו המנהלים בהלם. "אתה מוזיקאי מוכן לגמרי, אין לנו מה ללמד אותך", אמר לו המנהל סמי ואחידוב, אך התעקש להעניק לו תעודה – בתנאי אחד: שיתחיל לעבוד מיידית כנגן מקצועי בתיאטרון של בוכרה. כשסולימאן התעניין בביישנות לגבי מלגה, המנהל חייך: "אמן כמוך יקבל גם מלגה וגם משכורת מלאה מהתיאטרון".
הקריירה נסקה, אך סולימאן סירב להסתנוור. אחרי שנתיים החליט לחזור לקרשי, קרוב למשפחה. שם חבר לזמר הלאומי טג'ידין מורדוב. מורדוב נדהם לגלות בחור צעיר שמנגן בווירטואוזיות בנאי ברגע אחד, ובמשנהו מספק ליווי קצבי מתוחכם על הדוירה. השותפות ביניהם הפכה לאגדה שנמשכה למעלה מעשרים שנה, כשהם חורשים יחד את הבמות המרכזיות ברחבי הרפובליקה.
אלא שהמעמד והתהילה לא היו עבורו רק מחיאות כפיים. סולימאן הפך ליקיר השלטונות ולאיש סודו של רוזמט גאיפוב, המזכיר הראשון ובעל השררה במחוז. את הקרדיט הזה ניצל סולימאן למטרה אחת: הצלת אנשים. במשך שנים סייע, חילץ והושיט יד לעשרות יהודים בוכרים שנקלעו לסיבוכים עם המערכת הסובייטית הנוקשה. רשימת האנשים שלהם פתח את הדלתות ארוכה ומרשימה; כיום הם מפוזרים ברחבי העולם – בישראל, בארה"ב ובאירופה – ולא שוכחים לו את החסד ההוא.
בשנת 1990, כשהאימפריה הסובייטית התפרקה, סולימאן ארז את החיים, את רעייתו תמרה וארבעת ילדיהם, ועלה לישראל. כאן חיכתה לו מציאות אחרת לחלוטין.
אמנים רבים מתרסקים במעבר כזה, אך יגודייב קיבל החלטה נטולת שמץ של אגו: הוא שם בצד את החלום המוזיקלי ויצא לעבודות כפיים שוחקות יום-יום, כדי להעניק לרעייתו ולילדיו קרקע יציבה. תמרה הוסמכה כאחות מוסמכת בבית חולים, הילדים גדלו, התחנכו והקימו משפחות, והנכדים מילאו את הבית.
במקביל, הלב נשאר מחובר לקרשי. לאורך השנים סולימאן שמר על קשר הדוק עם התרבות המקומית, ייעץ לנגנים צעירים, ואף סייע בקידום יוזמות עסקיות וחקלאיות בין חברות ישראליות לאוזבקיסטן.
בגיל 76, כשהוא מוקף בהערצת התושבים ובמדליית כבוד מוזהבת על דש בגדו, המעגל של סולימאן יגודייב נסגר בעוצמה. האיש שבחר בערכים לפני הזרקורים, זכה לראות שהחיים מחזירים לו את הכבוד שמגיע לו – ובגדול.
