מדינת ישראל נמצאת בלחימה מתמשכת, אך בתוך שגרת הקרבות הקשה יש מי שמביטים כבר אל עבר היום שאחרי – ולא מההיבט הפוליטי, אלא מהזווית הערכית והחברתית. גבריאל אהרונוב (מ"פ מסייעת בגדוד 52 של חטיבה 401), בן העדה הבוכרית, ודביר קליש (מפקד מכלול בגדוד, ומי שהיה המ"פ בתחילת הלחימה), צברו יחד קרוב לאלף ימי מילואים מאז השבעה באוקטובר. הגדוד שלהם, גדוד שריון סדיר שנלחם ברציפות ברצועת עזה, שילם מחיר דמים כבד מנשוא ואיבד 33 לוחמים ומפקדים, חברים קרובים לנשק.
לאחר שדביר נפצע בראשו במהלך הקרבות בעזה, וגבריאל תפס את מקומו בפיקוד על הפלוגה, החליטו השניים לקחת את העוצמה הבלתי נתפסת שגילו בשדה הקרב ולהפוך אותה לכלי חינוכי. הם הקימו את מיזם "מאחורי המדים", ומאז הם עוברים בין עשרות בתי ספר, מכינות קדם-צבאיות ותנועות נוער ברחבי הארץ, במטרה לעורר את הדור הצעיר, להילחם בניתוק ולהחזיר את רוח האחדות לעם. תפסנו אותם לשיחה כנה על המפגש עם הנוער, על מחיר ההקרבה ועל המסר הבוער בפיהם.
ספרו לנו על הפלוגה שלכם. מי האנשים שנלחמו אתכם כתף אל כתף במשך חודשים ארוכים?
"הפלוגה שלנו היא פלוגת מילואים המשולבת בתוך גדוד סדיר, והיא מייצגת את הפסיפס המלא של החברה הישראלית. יש אצלנו דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, תושבי ערים ומתנחלים. אנחנו בעצמנו מגיעים מעולמות הפוכים: גבריאל גדל כדתי מבית, גר ביהודה ושומרון; דביר גדל בבית מסורתי ומתגורר בהוד השרון. באזרחות כנראה לא היינו נפגשים, אבל בצבא נוצר בינינו חיבור עמוק, אחוות לוחמים אמיתית שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר באזרחות".
מאיפה נולד הרעיון להקים את מיזם "מאחורי המדים" דווקא תוך כדי הלחימה?
"לקראת סיום שלב הלחימה האינטנסיבי בעזה, הבנו שאנחנו לא יכולים פשוט לחזור הביתה כאילו כלום לא קרה. הרגשנו חובה עמוקה לדחוף את בני הנוער לגיוס ולשירות משמעותי, וזאת מתוך שלוש מטרות מרכזיות: הנצחת החברים הרבים שאיבדנו דרך סיפורי הגבורה והערכים שלהם, הרמת המורל הלאומי, והשרשת האחדות שחווינו בשטח. שילמנו מחירים יקרים מאוד, והרגשנו שהדרך הטובה ביותר לכבד את הנופלים היא, להבטיח שהדור הבא ימשיך את המשימה בגאווה".
אתם מסתובבים בעשרות מוסדות חינוך ותנועות נוער. מה אתם פוגשים שם? האם הנוער עדיין חדור מוטיבציה?
"התמונה מורכבת. מצד אחד, יש נוער מדהים שצמא לשמוע, שרוצה לתרום ולהיות שותף. מצד שני, אנחנו מזהים לא מעט ניתוק. אנחנו מכוונים בכוונה לבתי ספר באזורים מגוונים, לא רק למקומות 'הטבעיים' או הדתיים, ושם רואים לפעמים ניתוק אמיתי מהמצב. מה שרואים ברשתות או בטלוויזיה לא משקף את המציאות בשטח. המוטיבציה לשירות קרבי משמעותי היא לא דבר מובן מאליו, במיוחד כשהמלחמה נמשכת כבר תקופה ארוכה. הזיכרון הציבורי קצר, והתפקיד שלנו הוא לעורר את השיח הזה, לנער את הניתוק ולהסביר שהצבא צריך את האנשים הכי טובים בחזית".
איך מתווכים לבני נוער צעירים מציאות שבה איבדתם 33 חברים לגדוד, בלי לייצר רתיעה או פחד?
"עושים זאת בזהירות המתבקשת, אבל בכנות מוחלטת. המטרה שלנו היא לא להגיד להם 'בואו תקריבו את החיים שלכם'. המטרה היא להראות שהקיום שלנו פה דורש הקרבה, ושהמדינה הזו היא לא פריווילגיה ולא מובנת מאליה. אנחנו מראים להם את המחיר הכבד ששילמנו כדי שהם יוכלו לשבת בכיתה, ומסבירים שההקרבה הנדרשת מכל אחד היא לעשות את המקסימום והמיטב שהוא יכול בתפקידו כדי שהמדינה תמשיך להתקיים. זו המחויבות שלנו לאורם של הנופלים".
איזה מסר הייתם רוצים להשאיר לקוראי עיתון 'מנורה' בארץ ובעולם?
"המסר שלנו מופנה לכל בית בישראל. שירות משמעותי לא מתחיל ונגמר רק על מדים. בשביל שהלוחמים בחזית ינצחו, אנחנו חייבים עורף ישראלי חזק ומחבק. זה מתחיל מההורים בבית שצריכים לדחוף את הילדים לתרום, וממשיך בקהילה שצריכה לתמוך בנשות המילואימניקים ובעסקים של החיילים.
מעבר לזה, את האחדות המופלאה שיש לנו בשדה הקרב – שבה חילוני ודתי, ימני ושמאלני מוכנים לסכן את חייהם זה עבור זה – אנחנו חייבים להביא אל תוך החיים החברתיים באזרחות. אסור לנו לחכות שיירו עלינו או יזרקו עלינו רימונים כדי להיזכר שאנחנו עם אחד. אנחנו צריכים ללמוד לחיות ככה ביום-יום".
