מאת: ד"ר גיורא פוזיילוב
הרבה לפני המגדלים המנצנצים ופריצת הגבולות הטכנולוגית, הייתה ירושלים של סוף המאה ה-19 זירה לדרמה אנושית וכלכלית יוצאת דופן. בעוד רוב היישוב היהודי הסתופף בין חומות העיר העתיקה בתנאי דוחק קשים, הגיעה לעיר קבוצה ששינתה את פני המפה: יהודי בוכרה. הם לא הגיעו כפליטים חסרי כל, אלא כגבירים עתירי חזון, שהחליטו להקים בירושלים את שכונת הפאר המודרנית הראשונה מחוץ לחומות. לרגל יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, חזרנו לסיפורה של העדה שהביאה את הניחוח האירופי והלב הבוכרי אל מרכז המדינה המתהווה.
ארבעה חודשים של סכנת מוות
המסע ממרכז אסיה לארץ ישראל במאה ה-19 היה משימה שכמעט גבלה בהתאבדות. בתקופה הראשונה, בין שנות ה-20 של המאה ה-19 ועד שנת 1868, המסע המפרך ארך בין ארבעה לשישה חודשים. העולים עברו דרך נתיבים מסוכנים באפגניסטן, הודו או פרס, כשהם חשופים לשודדי דרכים, למחלות ולתנאי שטח קשוחים. "עקבותם לא נודעו", נכתב בצער בעיתון 'המגיד' בשנת 1871 על עולים שיצאו לדרך ונעלמו.
התיעוד המוקדם ביותר מספר על הנוסע ר' דוד דבית הלל, שפגש בשנת 1827 בבגדד אב ובנו מבוכרה – כנראה העולים הראשונים מהאזור. ב-1853 זכה לעלות ר' פנחס הכהן, חתנו של הרב יוסף ממאן, וב-1871 קבע את מושבו בירושלים ר' דוד מלמד, שהיה הראשון שעלה עם משפחתו במטרה להשתקע בארץ.
עם הכיבוש הרוסי של אסיה התיכונה ב-1868 וסלילת מסילות הברזל, חל המפץ התחבורתי. הדרך המייגעת מבוכרה לירושלים התקצרה פלאים לשבועיים-שלושה בלבד. מה שהיה בעבר זרם דקיק של יחידים הפך לנהר אנושי: בשנת 1891 כבר מנו יהודי בוכרה בירושלים כ-500 נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, זינק מספרם ל-1,500 איש – נתון מרשים שהיווה 3.3% מכלל יהודי ירושלים ו-9.4% מכלל יהודי בוכרה בעולם באותה עת.
המהפכה הצרפתית בלב ירושלים
בשנת 1890 התרחש המהלך ששינה את פני העיר. קבוצת עולים נמרצת הקימה את "חברת חובבי ציון מק"ק בוכארה". בתוך חצי שנה בלבד נרשמו 69 חברים שרכשו 105 מגרשים באזור שנחשב אז לצפון-מערב העיר. הם הקימו את שכונת "רחובות", ששמה נגזר מהפסוק המקראי: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
זו לא הייתה עוד שכונה ירושלמית רגילה של סמטאות צפופות; הבוכרים היו חלוצי הבנייה המודרנית. הם תכננו רחובות רחבים, הקימו בתי מידות מפוארים עם חצרות ענק והשתמשו בטכנולוגיות בנייה מתקדמות. מרדכי לובמן, בן העלייה הראשונה, תיאר בשנת 1892 ביומנו את ההשתאות למראה "הבוכרי נשוא הפנים" שרוכש נחלה במחיר עצום של למעלה מ-200 אלף פרנק – סכום דמיוני לאותם ימים. עד שנת 1897 כבר עמדו בשכונה 179 בתים, שלושה בתי כנסת, תלמוד תורה וישיבה.
עשירי הקהילה לא דאגו רק לעצמם, אלא הפכו לפילנתרופים הגדולים של ירושלים כולה. הם הקימו את בית היתומים הספרדי המפואר ברחוב יפו (שנחנך ב-1908 ועלות בנייתו הגיעה ל-140 אלף פרנק זהב), תמכו בבית הזקנים הספרדי, ובשנת 1911 מימנו כ-18% מתקציבו השנתי של בית החולים 'משגב לדך'.
תרבות של משי וספרים
תרבות של משי וספריםהתרומה הבוכרית לא הסתכמה באבן ובנדל"ן. בירושלים פרחה תעשיית דפוס אדירה במימונם, ששימשה גשר תרבותי ליהדות התפוצות. דמות המפתח הייתה ר' שמעון חכם, שהקים מפעל מו"לות שלם. הוא הוציא לאור ב-1908 את תרגום "אהבת ציון" של אברהם מאפו, ובשנת 1906 החל במפעל מונומנטלי של תרגום התנ"ך לדיאלקט היהודי-בוכרי. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, הדפיסו יהודי בוכרה בירושלים כ-220 כותרים – הישג חסר תקדים שחיזק את הקשר הרוחני של יהודי הגולה לארץ ישראל.
השבר והתקומה
תור הזהב המפואר נגדע באחת בשנת 1914. מלחמת העולם הראשונה ניתקה את זרם הכספים מהקהילות באסיה, והשלטון הטורקי החל לרדוף ולגרש את התושבים שהיו נתינים רוסים. המלחמה המיטה חורבן על השכונה: כ-700 מתוך 1,500 תושביה מתו ברעב ובמחלות. המהפכה הבולשביקית ברוסיה בשנת 1917 חתמה סופית את הגולל על עושר הקהילה בחו"ל, והגבירים המפוארים של אתמול הפכו בן לילה לנזקקים.
אך השורשים שהעמיקו יהודי בוכרה באדמת ירושלים היו חזקים מכל משבר פוליטי. היום, כשישראל חוגגת 78 שנות עצמאות, סיפורם הוא תזכורת לחלוציות מסוג אחר: חלוציות של הדר, נדיבות וחיבור עמוק בין מזרח למערב. הם הראו לנו שציונות אינה רק עבודת אדמה קשה, אלא גם היכולת לחלום בגדול ולבנות בירושלים "רחובות" רחבים שמובילים אותנו בבטחה עד היום.
.
