השקט המדומה של העיר דימונה התנפץ במוצאי השבת האחרונה בקול נפץ אדיר שזעזע את הנגב כולו. האבק בשכונת 'עמידר' הוותיקה עוד לא הספיק לשקוע, כשבוריס גליבוב פתח ברעדה את דלת המקלט הציבורי בבניין המגורים. דקות ספורות קודם לכן, הוא, אשתו לודמילה ושלושת ילדיהם נטשו את דירתם בריצה מטורפת, כמעט אוטומטית, בדיוק כפי שתרגלו לפי הוראות פיקוד העורף. הם לא ידעו שבאותן שניות ממש, המקום שקראו לו "בית" פשוט חדל מלהתקיים.
"היינו במרחק פסיעה מהקבר"
"זה היה פחד מוות שאי אפשר להסביר במילים", משחזר בוריס בראיון כאוב ל'מנורה'. "בתוך המקלט הקירות רעדו, הטיח נשר מהתקרה והילדים נצמדו אלינו בחושך מוחלט. שמענו את הבום, הרגשנו את האדמה זזה, אבל לא הבנו את עוצמת החורבן שמחכה לנו בחוץ".
כשהסתיימה האזעקה והמשפחה יצאה אל אוויר הלילה המאובק, הם נחשפו למציאות שמעבר לכל סיוט. הדירה שלהם, הקן שבנו בעמל רב במשך שנים, הפכה לערימת גרוטאות מעשנת. "הרהיטים רוסקו לאלפי חתיכות, החלונות נעקרו מהמקום עם המסגרות, הקירות פשוט קרסו פנימה לתוך מיטות הילדים", הוא אומר וקולו נשבר.
עבור בוריס, המראות הללו הם עדות לנס גלוי, אך גם לתזכורת מצמררת. "אני מסתכל על החורבה שפעם הייתה הסלון שלנו ורועד. אם לא היינו רצים למקלט באותה שנייה שבה נשמעה הצפירה, לא הייתה היום משפחה. היינו במרחק פסיעה מטרגדיה לאומית. רק עזרת השם והציות להנחיות השאירו אותנו בחיים". כעת, כשהמשפחה פונתה בבהילות למלון בים המלח, הם מנסים לעכל את חורבן הבית, בזמן שלודמילה, אם המשפחה, מנהלת במקביל מאבק הירואי במחלת הסרטן. "החיים ממשיכים", הוא מוסיף בשקט, "אבל הראש שלנו תקוע שם, בין האבנים המנותצות של מה שהיה פעם הבית שלנו".
החסד והעזרה בקהילה
מי שנמצאת בחזית המאמץ האנושי מאז רגע הפיצוץ היא סבטלנה יצחקוב. יחד עם בעלה יורי, היא מנהיגה את הקהילה הבוכרית בדימונה ומתפקדת בימים אלו כ"חמ"ל של אישה אחת". עבור סבטלנה, הטרגדיה היא אישית וקהילתית כאחד, והיא מסרבת להרפות עד שכל משפחה תקבל מענה.
"הלב נשבר לרסיסים מול המראות האלו", אומרת סבטלנה בראיון ל'מנורה', "יש לנו המון עולים חדשים בקהילה, אנשים שרק הגיעו לארץ עם חלומות ותקווה, ופתאום הם עומדים מול שוקת שבורה. הם איבדו את מעט הרכוש שהביאו איתם, נותרו בלי בגד להחלפה, בלי מסמכים, בלי כלום".
מאז מוצאי שבת סבטלנה לא עצמה עין, היא עוברת בין המקלטים, הדירות הפגועות והמלונות בים המלח. "אני רואה את החרדה בעיניים של הילדים", היא מספרת בכאב. "אנחנו בודקים למי יש אוכל, למי חסרות תרופות מצילות חיים ומי זקוק למילה של נחמה בתוך הטירוף הזה. פינינו מעל 500 איש לים המלח, רבים מהם לא מדברים עברית, הם מרגישים אבודים. המזל הגדול הוא שהקונגרס, בראשות המנכ"ל יהודה בלוי, התייצב לצידנו כבר בלילה הראשון. זה נותן לנו אוויר לנשימה, אבל המלאכה עוד מרובה. אנחנו נלחמים כדי שאף עולה, אף קשיש ואף ילד לא ירגיש שנטשו אותו".
"דימונה היא לא עוד עיר"
בעוד סבטלנה מרכזת את המעטפת הרגשית והלוגיסטית, יו"ר הקהילה יורי יצחקוב מוביל את הקו הנוקב מול המחדל הביטחוני. עבורו, הנפילה בלב שכונת המגורים היא קו אדום שנחצה.
"דימונה צריכה להיות מוגנת ב-200%", הוא אומר בנחרצות בראיון. "דיברתי עם קצינים בכירים, אמרו לי שיש 95% הצלחה למערכות ההגנה. אמרתי להם: ה-5% האלו הם הטעות שתעלה לנו במדינה. בדימונה אין מקום לסטטיסטיקה של הצלחות חלקיות. אם הטיל הבליסטי הזה היה פוגע בכור, חצי מדינה לא הייתה פה היום. ראינו מטוסים רודפים אחרי טילים מעל הראש שלנו, היה כאוס מוחלט".
יורי מתאר גם את הקרב הבירוקרטי שמתווסף לנזק הפיזי: "בית הכנסת הבוכרי נפגע קשה, חלונות מנופצים בכל מקום, רסיסים בתוך היכל התפילה. ניסיתי להגיש תביעה למס רכישה, אבל המערכות תקועות, לא מקבלות מספר עמותה. זה אבסורד. אנחנו נלחמים בבירוקרטיה תוך כדי שאנחנו דואגים לקשישים בני 90 שמסרבים לעזוב את בתיהם ההרוסים, למרות שאין להם דלתות או חלונות. המציאות הזו חייבת להשתנות מיד".
תקווה מתוך השבר
תקווה מתוך השברלמרות הטון הכאוב והכעס על המחדל, סבטלנה ויורי לא מוותרים. הם כבר מתכננים את היום שאחרי, את השיקום הפיזי והנפשי של מאות המשפחות שנפגעו.
"אנחנו נשקם את הבתים ונחזיר את האנשים מים המלח לדימונה בטוחה יותר", מסכמת סבטלנה בנחישות. "הקהילה הבוכרית חזקה יותר מכל טיל בליסטי. אנחנו נצא מזה מאוחדים, נדאג למשפחת גליבוב ולכל מי שביתו נחרב. אנחנו לא נשברים".
בוריס גליבוב, שמביט מהמלון בים המלח לכיוון הבית שכבר איננו, מסכם במסר לכל תושבי המדינה: "היינו במרחק פסיעה מטרגדיה נוראית. רק עזרת השם והציות להנחיות הצילו את החיים שלנו. תקשיבו להוראות, אל תזלזלו. החיים הם מתנה, ואנחנו קיבלנו אותה מחדש במוצאי השבת הזו".
