החזית הדרומית: "דימונה כבר לא רחוקה"
במשך שנים, דימונה נתפסה כמקום של שקט יחסי, מקום שבו המדבר עוטף את התושבים בשלווה. אבל במלחמה הזו, המציאות הכתה בעוצמה. יורי יצחקוב, יו"ר הקהילה הבוכרית בעיר, מוצא את עצמו בשבועות האחרונים לא רק כמנהיג קהילתי, אלא כקצין מבצעים אזרחי בשטח.
"התרגלנו למציאות שבה דימונה היא חלק בלתי נפרד מהחזית", אומר יצחקוב בראיון ל'מנורה'. "היום לבדו היו לנו שלוש אזעקות. שש בבוקר, שבע וחצי, תשע וחצי. זה לא רק הרעש של הסירנה, זה הרעד בלב של הילדים והקשישים. אנחנו כבר לא צופים בחדשות – אנחנו החדשות".
כשיצחקוב מדבר על הקהילה העיניים שלו נוצצות, הוא לא מדבר על נתונים סטטיסטיים אלא על בני אדם. כשנפלה רקטה באילת, הטלפון הראשון שלו היה לחברי הקהילה שנופשים שם. "שבעה מחברינו חגגו שם יום הולדת. ברגע ששמעתי על הפיצוץ, הידיים רעדו לי. התקשרתי מיד. ברוך השם, כולם בסדר. זה הלב הבוכרי – קודם כל דואגים לאח שלנו, לא משנה איפה הוא נמצא".
"זה לא רק הרעש של הסירנה, זה הרעד בלב של הילדים והקשישים. אנחנו כבר לא צופים בחדשות – אנחנו החדשות"
'קמחא דפסחא' תחת אש
בעוד מטוסי חיל האוויר חורשים את השמיים מעל הנגב, יצחקוב והמתנדבים שלו חורשים את הרחובות. הם לא מחכים שמישהו יבקש עזרה. "עברנו בכל המקלטים בעיר. בדקנו חשמל, בדקנו מים. באחד המקלטים היה חושך מוחלט, אנשים פחדו להיכנס. לא עזבתי את העירייה עד שהגיעו לתקן. ביטחון זה לא רק כיפת ברזל, זה גם שיהיה לך אור כשאתה רץ למטה באמצע הלילה".
לקראת חג הפסח, האתגר הופך למבצע לוגיסטי מורכב. "פרויקט 'קמחא דפסחא' השנה הוא קריטי בצורה קיצונית", מסביר יצחקוב. "המעגלים התרחבו. זה כבר לא רק הנתמכים הקבועים. יש לנו משפחות צעירות שבהן הבעל במילואים חודשים, העסק הקטן קורס, ואין כסף למצות ולבשר. אנחנו מכינים רשימות לכל הנגב. המטרה שלנו ברורה: לא יהיה יהודי בוכרי אחד בנגב שישב לשולחן הסדר עם שולחן ריק".
המרכז המופגז: "הפכנו את המקלט לפרלמנט"
במרחק שעת נסיעה משם, בלב גוש דן, ריטה שמעונוב מחולון מתארת תמונה שונה אך דומה להפליא. חולון, "עיר הילדים", הפכה לאחד המוקדים המטווחים ביותר במרכז. עבור ריטה, פעילה מרכזית בקהילה ואשת תרבות, המלחמה הזו היא מבחן חברתי.
"אנחנו תמיד במלחמה, אבל הפעם זה מרגיש כמו משהו אחר", אומרת ריטה. "בחולון אנחנו יורדים למקלטים כמה פעמים ביום. מי שמכיר את המנטליות שלנו יודע שאנחנו לא אוהבים לשבת בחיבוק ידיים. אז מה עשינו? הפכנו את המקלט למועדון".
התיאור של ריטה נשמע כמעט סוריאליסטי, אבל הוא משקף את החוסן הישראלי במיטבו. השכנים, שבקושי החליפו מילה במעלית במשך שנים, הפכו למשפחה מורחבת. "אנחנו מכירים את הילדים של כולם, יודעים למי קשה ללכת ומי צריך עזרה עם התינוק. יש כבוד הדדי – קודם כל המבוגרים והנשים נכנסים. החרדה פינתה את מקומה לאחווה. במובן מסוים, המקלט הפך למקום הכי חם בבניין".
הגעגוע למועדון והנס מאזרבייג'ן
למרות האופטימיות, ריטה לא מסתירה את הגעגוע לחיים שלפני. המועדון שהקימה בחולון, שהיה אמור לחגוג את יום האישה באירוע ענק, עומד ריק. "הבנות שואלות אותי בוואטסאפ: 'ריטה, מתי נחזור לצחוק יחד? הלב נחמץ. תכננו אירוע במסעדה עם מוזיקה ואוכל בוכרי, וחשבנו שזה ייגמר מהר. עכשיו אנחנו מסתפקות בחיזוקים בהודעות. אבל אני מבטיחה להן – ביום שאחרי, אנחנו נעשה את המסיבה הכי גדולה שהעיר הזאת ראתה".
ובחזרה לדימונה, יצחקוב משתף בסיפור שמעלה דמעות של התרגשות, כזה שמזכיר שהקהילה הבוכרית היא גשר בין תרבויות. "התקשר אליי אדם מאזרבייג'ן. הוא לא יהודי, אבל הוא שמע על הקהילה שלנו. הוא סיפר על צרות במשפחה שלו ואמר שהמולא שלו הציע לו לתרום לבית כנסת יהודי כדי שרב יתפלל עליו. הוא תרם 100 שקלים לבית הכנסת שלנו. הלכתי לרב, סיפרתי לו את הסיפור, ועשינו תפילה מיוחדת עבורו. זה הכוח של הקהילה שלנו – היא מקרינה אור כל כך חזק, שהוא מגיע עד לקווקז ולאזרבייג'ן".
סוף דבר: הניצחון של הרוח
כשהלילה יורד על חולון ודימונה, והמתח שוב עולה, דבר אחד נשאר יציב: הקהילה הבוכרית לא משאירה פצועים בשטח. בין אם זה דרך חלוקת סלי מזון בדימונה ובין אם זה דרך חיבוק במקלט בחולון, המסר הוא אחד – אנחנו יחד בזה.
