מאת: עורך מנורה
אלפי שלוחים גודשים השבוע את רחובות קראון הייטס בניו יורק לרגל כינוס השלוחים העולמי השנתי. בתוך ים הדגלים והשפות, שוחחנו עם הרב גבריאל נתנאלוב. יחד עם רעייתו נחמי, הוא מנהל את חזית השליחות באחד המוקדים המאתגרים בישראל: מכללת 'אורט הרמלין' בנתניה.
עבור נתנאלוב, היציאה לשדה הקמפוסים לא הייתה ברירת מחדל, אלא ייעוד שהבשיל ברגע של מפנה אישי. נקודת הזינוק נרשמה עם לידת הבת הבכורה: "מגיל קטן חינכו אותנו לצאת ולהשפיע על הזולת. גדלנו בסביבה שאינה חרדית, על יסודות השליחות ועל המשפט המפורסם: 'אם אתה יודע א' תלמד א', יודע ב' תלמד ב' – תמיד להעביר הלאה את מה שאתה יודע. אבל הרגע שבו אני ואשתי נחמי הבנו שזהו, הגיע הזמן המעשי לצאת לשליחות, היה בלידת בתנו הבכורה, שרה רחל. באותו רגע אמרנו לעצמנו: יש לנו כבר אחריות, אנחנו דוגמה חיה לילדים שלנו, וצריך לחנך אותם מתוך תפיסה שהחיים הטבעיים הם בעצם חיי שליחות. החיים עצמם הם שליחות."
הנחיתה בקמפוס האקדמי הפגישה אותו מיד עם הדימוי הציבורי המורכב של הרחוב הישראלי. במקום להתווכח, הוא בחר בטקטיקה בלתי אמצעית – פירוק החומות דרך חברות אמת. "האזרח הישראלי צורך המון תקשורת, שלעיתים מעבירה תמונה לא מדויקת על מי שלובש שחור-לבן. זה היה מחסום שהייתי חייב לשבור במקום השליחות. לכן, הדבר הראשון שעשיתי היה פשוט להיות חבר שלהם לפני הכל. לדבר בגובה העיניים, לבדוק מי צריך עזרה, ולהיות שם בשביל הכלל דווקא ברגעים הנכונים. כשאתה נמצא במקום כמו מכללה, הסטודנטים מחפשים מישהו שרואה אותם באמת, עם חיוך רחב וסבר פנים יפות. המשימה הראשונה שלי הייתה קודם כל להתחבר ולהיות חבר אמיתי."
היכולת הזו לחבר ולגעת באנשים לא צמחה בחלל ריק; שורשיה נטועים עמוק בבית אבא ובמסורת המפוארת של יהדות בוכרה. "לעיתים אני חושב שרוב הצעדים שלי נובעים ממחשבות ומסקנות שאני מגיע אליהן בעצמי. אבל האמת היא שמאחורי הקלעים אני פועל המון מתוך מה שספגתי בבית – במודע או שלא במודע. המעשים שראיתי, ההנהגות שהיו בבית, והכלים שקיבלתי מההורים. אלו הסיפורים ששמעתי מאבא פתאום באמצע סעודת שבת, כמו 'רב' יהודה ליב אליעזרוב עשה כך וכך', או 'רב' חיים נאה שהגיע משכונת הבוכרים לסמרקנד היה אומר כך וכך'. את סיפורי מסירות הנפש שלהם ספגנו בבית אבא, והיום זה מגיע לידי ביטוי ביומיום של השליחות – מזה אנחנו שואבים כוח לעשייה ולהמשך הפעילות."
לצד המורשת ההיסטורית, סוד הקסם שממגנט את הסטודנטים בנתניה הוא הלב הפתוח. הניכור האקדמי נמס מול החום האותנטי: "החמימות והלב הגדול שיש במסורת הבוכרית אלו לא רק דברים שמסייעים מהצד בשליחות, אלא ממש אבן הדרך שבאמצעותה אני מתחבר לאנשים. הפתיחות, ההבנה, ההקשבה וההכלה הן אלו שמביאות את הסטודנטים לשיעורים ולאירועים שאני מקיים. אלו דברים שאני שומע יום-יום: 'אתה הראשון שהבנתי אצלו שיעור תורה', או 'וואו, גם המון תוכן וגם הנגשה כל כך קלילה ויעילה'. זה מבהיר לי שהחיבור האישי והלב הפתוח הם אלו שמושכים אותם לעוד שיעור, לעוד הנחת תפילין ולעוד נרות שבת."
את רגעי השיא של הפעילות רושם נתנאלוב בהתוועדויות המיוחדות. סביב שולחן פתוח, כוסית 'לחיים' וללא מחיצות, מתרחש המהפך המחשבתי האמיתי: "הדברים האלה קורים בעיקר במפגשים בתאריכים מיוחדים, כשיושבים ומדברים מלב אל לב, אומרים 'לחיים' יחד ואין ברקע שום הסחות דעת – רק התוכן העמוק שנעמד על השולחן. שם עונים להם על כל השאלות, ודווקא שם הם שומעים את מה שלא ישמעו בשום מקום אחר: על הקב"ה, על הרבי, ועל המעבר מהתפיסה החומרית והחשוכה לתפיסה החיובית והאלוקית שהרבי חידש בדורנו. ברגעים האלה לא רק ההבנה שלהם משתנה, אלא ממש המהות ומטרת החיים."
"כשאני שומע תגובות כמו 'וואו, אז זה הרבי מלובביץ?!', 'אני רוצה לחנך את הילדים שלי בתפיסתו החיובית והגאולתית של הרבי', או 'רק עכשיו הבנתי מה זה יהודי' – באותם רגעים אני לא רק אומר לעצמי שבשביל זה היה שווה לצאת לשליחות, אלא מרגיש שבשביל הרגע הזה ממש נולדתי."
