מאת: ד"ר גיורא פוזיילוב
במהלך המאה ה-19 עמדה הקהילה הספרדית בירושלים – הנהגת היישוב הישן ומנהיגותו הבלתי מעורערת במשך דורות – בפני קריסה כלכלית ומנהיגותית חסרת תקדים. כרסום הדרגתי במעמדה, קיצוץ דרמטי בתמיכה הכלכלית מקהילות אירופה, איסור על שיגור שד"רים, וגלי עלייה מסיביים לצד דרישות לאוטונומיה מצד קהילות עולים אחרות, הביאו את הנהגת "הראשון לציון" וה"חכם באשי" למבוי סתום. עם כ-10,000 עניים הרשומים במוסדותיה וללא משאבים בסיסיים, עמדה הקהילה בפני אובדן שליטה מוחלט מול השלטונות העות'מאניים.
אולם בדיוק ברגעי השפל, הופיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי לחלוטין: מעמקי אסיה התיכונה. יהודי בוכרה, עשירים, נדיבים ובעלי זיקה עמוקה לארץ הקודש, החלו להגיע לירושלים בהמוניהם והזרימו הון עתק שהחיה מחדש את המוסדות הספרדיים והציל את הקהילה מכליון.
כספי המעשרות והנדיבות שהקימו את מוסדות החסד
מדי שנה, בייחוד לקראת חג הפסח ועד לאחר חג השבועות, פקדו עולים מבוכרה את ירושלים. הם לא הגיעו בידיים ריקות; עימם הביאו את כספי המעשרות שצברו לאורך השנה כולה, לצד תרומות עתק. תמיכה זו מוקדה בעיקר במוסדות הליבה של העדה הספרדית: בית היתומים הספרדי, בית הזקנים הספרדי ובית החולים 'משגב לדך'.
אחד המפעלים הבולטים שנבנו בזכות הון זה היה בית החינוך ליתומים ספרדים. בשנת תרס"ג (1903) פנה הרב יעקב מאיר אל הגבירים בני משפחות ברוכוף ויששכרוף – סוחרים אמידים שעשו את הונם ממסחר בכותנה וטקסטיל – בבקשה לרכוש מגרש למוסד. המשפחות נרתמו והפתיעו כשהחליטו לממן את הקמת המבנה כולו בעלות עתק של כ-140,000 פרנק זהב. המבנה המפואר נחנך ברחוב יפו בשנת תרס"ח (1908), והפך למגדל אור חינוכי. הסופר יעקב יהושע תיאר בזיכרונותיו את הבוכרים החסונים בלבושם הצבעוני וההדור, הצועדים במתינות בחצר המוסד בימי חול המועד, מקשיבים למצוקות היתומים וממלאים את קופת המוסד לשנה תמימה.
גם בית הזקנים הספרדי, שנוסד בעיר העתיקה בשנת תרס"ו (1906), חב את העברתו והרחבתו במבואותיה המערביים של העיר לנדיבותו של שלמה יהודיוף, שתרם אלפי רובל להקמת אגפו הראשי. במקביל, בית החולים 'משגב לדך' זכה לעדנה: החל משנת תרמ"ז (1887) הלכו ותפחו תרומותיהם של יהודי בוכרה, עד שבשנת תרנ"ג (1893) הוגדרו כארגון התורם הגדול ביותר למוסד לצד הברון רוטשילד. גם בשנים קשות, כגון שנת תרע"א (1911), הגיע חלקם של הבוכרים לכ-18% מתקציבו השנתי של בית החולים.
הקדשות, מסעות ורוח גדולה שנשברה במלחמה
מעבר לתמיכה השוטפת, הקדישו נדיבים בוכרים רבים את נכסיהם הפרטיים לטובת ועד העדה הספרדית. יתרה מזאת, תרומותיהם לא נעצרו בגבולות ירושלים; לאחר שהגיעו לעיר הקודש, יצאו למסעות ברחבי הארץ, פקדו קברי צדיקים והרימו תרומות נדיבות לקהילות ולמוסדות החסד בחברון, בצפת ובטבריה.
עידן זהב זה של פילנתרופיה מופלאה הגיע לקיצו המצער עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית באסיה התיכונה. עושרן של המשפחות המפוארות ירד לטמיון, נכסיהן בבוכרה הולאמו, והרס התשתית הכלכלית בארץ שחק את הונן. יורשיהם של אותם גבירים, שהפכו בעצמם לעניים, נאלצו לבקש סיוע מוועד העדה הספרדית מתוך ההקדשות שהוריו הורישו בעבר.
אף על פי כן, חותמם של יהודי בוכרה על ירושלים נותר חקוק באבן ובהיסטוריה. ללא תמיכתם הפילנתרופית והאמונית ברגעי המשבר הקשים ביותר, נופה הפיזי והקהילתי של ירושלים בפתחה של המאה ה-20 היה נראה אחרת לחלוטין.
